פצעים ונשיקות

אני קשה.

לפעמים אני קשוחה כלפי חוץ, או בעצם לא ממש קשוחה- מסוגרת. מופנמת. לא מדברת, לא מביעה רגשות. לפעמים אני מפחדת להוציא דברים מהבטן, לפעמים אני פוחדת להיות רגשנית מידי, מפריע לי כל המושי הזה. אני לא מסוגלת לקבל חיבוק מהאחיות שלי.

אני פטפטנית. אני חופרת לאנשים שאני אוהבת, ובדר"כ מתלוננת הרבה. אני גם מצחיקה בדרך כלל, כשאני מנסה. אנשים לוקחים אותי כאדם עם חוש הומור. אהבתי הומור כדרך חיים מאז ומעולם, בין אם הוא שחור או לא. מאז גיל 4 ביקשתי שיספרו בדיחות בשולחן שבת.

אז אני מתלוננת הרבה, ומאוד פולניה. 

כשאני אוהבת מישהו אני נוטה לפתח אובססיביות. ויש לי את הקול הקטן שאומר לי לעצור, שזה מוגזם, אבל אני בולעת אותו ומתעלמת, נדחפת ע"י האימפולסיביות שבי וזורמת עם הטעויות. מפילה את עצמי.

אני נטולת בטחון עצמי, ועם זאת אוהבת את עצמי. שילוב משונה. אני אוהבת את מה שיפה בי ושונאת בקיצוניות מוגזמת את מה שלא. ומחצינה דווקא את חוסר הביטחון בדר"כ.

אני אוהבת בנות, ואני לא יודעת אם זה מולד או לא. פעם נטיתי להתעסק בזה ולבחון את זה, היום אני כבר שלמה עם זה שכנראה לעולם לא אגיע למסקנה הנכונה. אני לא יודעת מה אני מרגישה לגבי בנים, לפעמים נמשכת מאוד ולפעמים אפילו מעוניינת בקשר. אבל שמעתי לאחרונה משהו חכם- זה לא משנה למה אתה נמשך אלא במי אתה מתאהב, וזה המוטו בעניין הזה כרגע.

אני נוטה להיתקע על דברים. אני אדם נוסטלגי שאוהב לחשוב על העבר, לחטט בו. לדוש בו. כזו אני, גם כשזה לא מקדם אותי לשום מקום.

אני אדם פסיכולוגי מאוד. אני רגישה מהבחינה הזו לאנשים סביבי, נוטה לקרוא ולפענח איך המוח של אנשים עובד, מה מניע אותם, למה הם חושבים דברים. מה הם חושבים. אני מכורה לפיענוח רגשות, דרך כל דבר- החל בהבעות פנים וכלה בסימני פיסוק בכתיבה.

אני מכורה גם לכתיבה. אני כותבת כל מה שאני מצליחה, כל מה שמעורר בי מספיק מוזה בין אם הוא אמיתי או לא, וגם כשאין מוזה כותבת את מה שאפשר לספר ולהעביר הלאה. פעם ידעתי לצייר, אבל הצבא מנוון אותי מאוד.

אני מנסה לכתוב קטע בעל רגשות כבר ימים ואני לא מצליחה לכתוב.

אני מחטטת בעצמי ללא הפסקה, ללא הרף, מחפשת מי אני. מצאתי מספר תכונות טובות ורעות. ואני עדיין לא נחה, גם אם אני יודעת מי אני- אני לא יודעת איפה למקם...