פצעים ונשיקות

לרגע ניצת בי געגוע,

געגוע למישהו שמבין איך זה חצי להרגיש. געגוע למישהו שהיה קרוב אלי פעם ואני לא צריכה להסביר את עצמי בפניו. געגוע למישהו שיודע מה זה כשרע לך למרות שהכל טוב, מישהו שישב וישתוק איתי על סיגריה אם צריך גם שעות.

אז סימסתי לך, הדר, ולא יכולת להיות קרה ומגעילה יותר.

כבר מזמן אמרתי לעצמי שאני לא באמת שונאת אותך הרבה פעמים כשאני חושבת שכן, זה כנראה בא מאהבה. כי אני אוהבת ומתאכזבת, מטפחת אשליות שמתנפצות לרגלי.

אבל עכשיו, עכשיו אני לא שונאת. עכשיו אני חושבת שכבר לעולם לא נחזור להיות מה שהיינו, ולו לרגע. 

אני ומור עברנו תקופות מחורבנוות בדיוק כמו אלה, והנה, היום אנחנו ידידות טובות לכל דבר ללא שמץ מהעבר שלנו. אבל את.. תשובה כזו קפואה, מתה?

אני לא חושבת שיהיה טוב במקרה הזה, וכמה שזה עצוב...

רק רציתי לשמוע שאת בסדר.

להעמיד פנים שגם אנחנו.

כנראה שלא ילך.

אני מתגעגעת ללהרגיש משהו, כל דבר.

אני מנסה לכתוב פוסט כבר איזה חודש וכל הזמן לא יוצא לי.

הגעתי לנקודה שכבר עדיף כאב על פני כלום, "yes i'd rather hurt then feel nothing at all"... ראיתי את דרק בוכה על מרדית שטבעה והתגעגעתי ללהרגיש משהו בכזו עוצמה. אני כנראה מכורה להורמונים האלו של הרגש או משהו כי שומדבר אחר לא מסביר את זה.

ואין לי מה לעשות היום.

אני שבוזה מזה שאין לי חיי אזרחות דווקא כשהחיים בבסיס פורחים, זה משונה, לא?