את יכולה להעמיד פנים כמה שאת רוצה, אבל אם "אכפת לך" כשלא משנה כמה זמן לא דיברנו, את לא אמורה להעריך רק כש"כמעט מאבדת".
כי איבדת אותי מזמן, את ומצבי הרוח הילדותיים שלך. מצבי הרוח שלך הם שגרמו לי להרים ידיים בפעם האחרונה ההיא. כשנפרדנו.
ולא, לא מעריכים ידידים רק כשהם כמעט מתים. זו לא הערכה אמיתית.
וכשניסיתי אותך בשבוע שעבר קיוויתי שאולי כבר עברת את המחסום ההוא של מצבי הרוח והפרידה, שאנחנו יכולות אולי להיות ידידות בוגרות. קיוויתי שתוכלי סתם להיות האדם שהייתי צריכה באותו הרגע, ולא ילדה טיפשה. אז אני מניחה שמסתבר שלא, ואם ככה, אל תנסי להעמיד פנים...
זה קרה ברגע. חלקיק שניה. אלפית נשימה.
התפוצצות אדירה, לבנה, מבזיקה. ריח מסריח, אבק שריפה שכזה.
בהתחלה חשבתי שהתחרשתי. נדמה לי שזה הדבר הראשון שעבר לי בראש, כי ההלם שאחר כך עירפל את כל סדר העיניינים. בלאק אאוט אחד גדול.
אחר כך שמחתי, כי התחלתי לשמוע ציפצוף באוזניים. חד, ארוך ודק. כזה שהעיד שהדממה קודם לכן, זו שדמתה לטבילה בבריכה עמוקה, הייתה רק זמנית.
הדבר השני שעבר לי בראש, [נדמה לי שוב,] היה שאלוהיםאדיריםאוליהתפוצץעליכדור. אז תחבתי אצבע למחסנית לראות שלא חסר כלום. מיששתי את הירך לוודא שלא נעוץ בה קליע, שאין דם. הכל כאב כל כך.
וההלם. השוק. המשכתי לשבת באוטו, כאילו אם אשאר שם בעצם נוכל להעמיד פנים שהכל בסדר. אבל תהילה, ואלירן.
"עדי, צאי החוצה".
מיצמוץ. נכון. הם צודקים. הנה, הכרית מצטמקת שוב.
"לא מהצד הזה עדי! את באוויר! צאי מהר, מהר, מהצד של הנהג!!" דחיפות בקולה, ואני מצייתת.
הנשק עובר אליה, אחריו גם אני בצליעה, חבולה.
משם כבר הכל היסטוריה, איך הרחקתי מהנהגת שלי את כולם ואיך פינו אותנו, והיום החקירה.
אבל אני כל הזמן משחזרת, מה אם זה לא היה נגמר ככה? מה אם היא הייתה מתה, או אני הייתי משותקת, או אחת מאיתנו פגועה מוטורית? איך הייתי חיה עם עצמי?
זה היה כל כך, כל כך קרוב.
התאונה הראשונה שלי, והיא הסתיימה בנס..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
