פצעים ונשיקות

בעצם אני כן מסוגלת לכתוב לך עכשיו. ואני חייבת. זה לא הספד. זו כתיבה.

הכתיבה משחררת, לא?

אני לא חושבת שזה טוב לראות את סבא שלך ככה. או מישהו שאתה אוהב ככה.

אמא שלי תמיד כועסת על בני המשפחה שמתנכרים. יש לי בני דודים שלא מסוגלים ולא מוכנים לראות את הסבים שלהם במצבים כאלה. כשסבתא שלי הידרדרה מיום ליום במשך שנה בערך ונראתה כמו שבר הכלי הכי מעוך בעולם, דוד שלי לא רצה לקחת את הבן שלו לבקר אותה כי לא רצה שהוא "יזכור אותה ככה".

סבא שלי גוסס עכשיו ויש לו בין שעות לימים כנראה, כשאח לפני יומיים אמרו שיש כמה חודשים.

ובת דודה שלי שמעה באיזה מצב הוא והיא לא מוכנה לבוא. היא מתגייסת עוד מעט, עשתה מבחנים של צו ראשון היום. בכל אופן היא גדולה מספיק כדי לעשות בעצמה החלטה, גדולה יותר משאני הייתי כשהחלטתי לבקר את סבתי בזמנו.

למרות שלא באמת החלטתי. אמא החליטה בשבילי.

כי אני חושבת כמוהם. אני חושבת שזה נורא ואיום לראות ככה מישהו שאתה אוהב. אני חושבת שלזכור מראה כזה כמראה האחרון שלך מאדם יקר זה מחריד. אני חושבת שאני צריכה קצת להתאמץ עכשיו כדי להיזכר בסבתא שלי כפי שהייתה באמת, למרות שאהבתי והכרתי אותה לא מעט שנים, אבל אני כן זוכרת אותה לפעמים קצת יותר טוב מהתמונות מאשר במציאות.

כי במציאות אני זוכרת אותה שבורה. שבר כלי. 

סבא שלי לא נראה כמו עצמו בבית החולים. הוא נראה מרוט כל כך. הוא לא דומה לעצמו, בכלל לא. הוא דומה לאדם גוסס בבי"ח. זה מה שהוא נראה.

ולדודה שלי יש סרטון שהיא תפסה מלפני שבוע וחצי כשהוא עוד היה בבית האבות, סרטון שלו קצת מחייך וקצת מדבר עם העובדת הזרה שבאה להיפרד ממנו. היא אומרת שזה יהיה הזיכרון האחרון של זיו ממנו, בת הדודה שלי שהייתה בלשכת הגיוס היום. זו שלא מוכנה לבוא לראות אותו אחרת. אני חושבת שזה נחמד, שככה היא זוכרת אותו.

הלוואי וזה היה הדבר האחרון שהייתי זוכרת ממנו.

אבל אמא שלי תמיד כועסת על בני משפחה שמתנכרים.

ובמקום מסויים אמא שלי צודקת. לא הייתי רוצה למות לבד, אני חושבת. למרות שאני יודעת שהוא לא באמת מודע למה שקורה סביבו ואולי למי שנמצא שם. אבל אני כן יודעת שעכשיו, כשאני מודעת, אני לא מסוגלת לחשוב עלי גוססת זקנה במיטה מנוכרת ואף אחד מהצאצאים שטיפחתי במשך שנים לא מגיע להגיד ביי, להחזיק לי יד, לתת נשיקה על לחי מקומטת ומגעילה לפני שאעזוב לנצח.

אני חושבת שזו חרפה לנטוש בשניה האחרונה, ולא משנה כמה קשים לי המראות. אני חושבת שזו חרפה כי אבא שלי יושב כבר יום שלם ליד המיטה של אבא שלו ולא צריך להתמודד עם ילדים שרוצים או לא רוצים לבוא. אני חושבת שאני באה בשבילו ובשביל סבתא בעיקר. כדי שלא ירגישו שהמשפחה הגרעינית שלהם ננטשה ע"י חלק אחר של המשפחה הגרעינית שלהם. יצאתי היום מהצבא למרות שרציתי להישאר וצאת מחר, כי אמרתי לעצמי שאם זה קורה היום והייתה לי האפשרות לצאת ולבקר שוב לפני הסוף ולא הייתי עושה את זה... הייתי אוכלת את עצמי אחר כך. יצאתי בשביל המצפון.

אז זיו, ותומר, וכל בני הדודים האחרים שמגוננים על עצמם כל כך יפה- אני לא מאשימה אתכם. הלוואי והייתי מסוגלת לנהוג כמוכם. 

אבל אני לא. אני לא מפקירה, אף פעם לא מפקירה.

אולי על הילדים שלי כבר אחוס....

ואני, אני הולכת לבקר את סבא.

יש לי את העיניים שלך.

מיליון כוכבים בשמיים תופסים את הצבע של שנינו בעיניים.

ובזכותך אני גרה איפה שאני גרה וכבר בגיל שבועיים שכב לידי על הדשא כלב שגודלו פי 15 בערך ממני ודפקתי חיוך אווילי כזה של תינוקות במקום לבכות.

בזכותך אני מכורה לנחשי גומי ולחוש הומור אידיוטי.

אני אוהבת אותך.