הולך להיות השם הבא שלי פה בישרא.
שיר מעולה.
אז מה אני כותבת?
נמרח לה טיפה האודם לשוליים. אדום לוהט כזה, חזק, של אש בקיץ.
נמרח לה טיפה האודם לזווית של השפה התחתונה, ולא יכולתי להפסיק לבהות בנקודה המושלמת והלא-מושלמת הזו.
כל כך רציתי למחות אותו משם, לשלוח אצבע חטופה ועדינה ולנגב משם את הצבע, לתחום את השפה שלה על הדרך.
רציתי את זה כמו שלא רציתי שום דבר הרבה זמן.
רק לתקן לה את האודם.
היא הייתה כל כך יפה, וכל כך לא מודעת לזה. השפתיים נסגרו סביב עוד סיגריה ורק פיללתי שאיכשהו מה שהיה לה בזווית של החיוך ימצא את דרכו לבדל.
אחרת עוד אצטרך לעשות את העבודה בעצמי, ולא הייתי שיכורה מספיק.
היא מהפנטת, הייתה מהפנטת, נוצצת וקריסטלית ורחוקה מידי בשבילי. לא יכולתי לגעת, לא להתקרב. הייתי נכוות.
כמה אומץ צריך בשביל מבט אחד, כמה חזקה צריכה להיות הקיבה שלי כדי לא להתהפך כשהיא משיבה מבט נוקב.
אבל היא לא התעכבה על המבט שלי בכלל.
שלה המשיך לשוטט. ויש לי עיניים יפות. מה קרה פה עכשיו?
יש לי עיניים יפות.
היא לא רואה אותי?
ואז היא הגיעה, והחיוך של הסינדרלה שלי התרחב, נמתח, נקרע מעל השפתיים שלה.
השאיר את הפנים שלה נטולות ספק.
היא קמה לקראתה, זוהרת אליה.
לפתע ידעתי איך נמרח לה האודם.
וכל כך רציתי למחות לה אותו, לשלוח אצבע חטופה וכאובה ולנגב משם את הצבע, לשרוט את השפה שלה על הדרך.
רציתי את זה כמו שלא רציתי שום דבר כבר הרבה זמן.
רק לתקן אותה.
מדהים כמה מאמץ גובה ממני לפתע הכתיבה.
החלדתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
