אני בוכה כשאני רואה אמבולנסים. סתם ככה כשאני נוסעת לקניון ויש מוזיקה נחמדה וחותך אותי אמבולנס ברמזור אני מתחילה לבכות.
בגללך ובגללו ובגללה.
כי כשהייתי רואה אמבולנסים בעבר הייתי חושבת שאולי את בפנים ומנסה לחטוף הצצה דרך החלון האחורי. כי כשהייתי רואה אמבולנסים ליד הבית זה אמר שפינו את סבא שוב בגלל הלב וששוב צריך ללכת לבית החולים ולפחד. כי אנשים מתים באמבולנסים. ואנשים שאני אוהבת נמצאים שם. שאהבתי.
ואנשים שאני מתגעגעת אליהם, אבל לעולם לא יחזרו אלי, או לפחות לא כפי שהיו.
אני בוכה בתקווה. אנחנו בטקס תעודות הצטיינות מטופש ורגע לפני הראו סירטון של קצרים ונקרעתי מצחוק, אבל אני בוכה בתקווה.
כי הפעם האחרונה ששמעתי את התקווה הייתה כשאני וגיא עמדנו ליד הקבר שלך וכל שאר האמריקאים של תגלית שרו עם החיילים השיראלים שלי, שעשו להם טקס. לא הצטרפנהו לטקס למרות שעבדנו עליו כל הערב שלפני, כי עשינו את הטעות והלכנו לבקר אותה לפני שהם התחילו. ושם נשברנו.
הייתה שם איזו אתיופית או אפרו אמריקאית או וואטבר שגרפה את העלים המתים מסביב לקבר של שוקי והשקתה אותו ואת הילה. שאלנו קרבה. מסתבר שזו אמא שלו. סיפרתי לה שחברות שלי היו איתו בסניף, שאהבו אותו מאוד. שסיפרו שהוא מקסים. גם היא ניחמה.
התחבקנו ובכינו, שני חיילים זרים ועולה חדשה אחת, זה בזרועות זו בחלקת הקבר הטריה. וכשהם התחילו לשיר התקווה שם במרחק,
הצטרפנו אליהם. קצין שמצדיע, חיילת שמחבקת אשה זרה. מתייפחים ושרים.
כשכולם עזבו נשארתי שם דקה אחרונה לבד, בחנתי את מה שהאלה מהבסיס השאירו לך, את המזכרות והחיוכים הזרועים על המצבה. התכוונתי להצדיע, אבל היו שם כמה מטרים ממני חבורת תלמידים באיזה סיור לימודי,
ונבוכתי למחשבה שאצדיע ואכאב ככה מולם כשלא תשחררי אותי. שאמתין חפוית ראש להקלה במועקה שלא תגיע.
אז אני בוכה בתקווה, ואני בוכה באמבולנסים ברמזור,
ועם כמה שחשבתי שאני חזקה כל הדברים האלה כנראה משפיעים עלי.
אין לי איך לסיים את הפוסט הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
