פצעים ונשיקות

אין לי מושג למה אני עושה את זה כל פעם,

מקלפת את הגלדים מחדש.

חיברתי את הפלאפון למחשב ועמדתי להעלות תמונות לפייסבוק כשנתקלתי בקובץ לא מוכר באחת התקיות התועות שם.

מיליארד תועים,

אבל רק אני טועה מספיק ומתחילה לקרוא קבצים של היסטוריית צ'אט כשמסתבר שזה מה שזה.

חיוך חצי מריר חצי מתוק על השפתיים, גודש קל של רגש בעיניים ובזווית של השפה התחתונה.

היה כל כך הרבה רוך פעם, ותמימות,

גם כשטעינו זה היה מתוק. דיברנו, טיפשות. הזינו, טיפשות. היינו, טיפשות.

אני מתגעגעת לפעם וקוברת אותך עוד יותר עמוק משיכולתי לשער.

התחיל גל חדש, גל נישא באוויר עם ריח של אופטימיות משהו.

קלות כזו.

עוד מעט הכל נגמר, עוד מעט הכל מסתיים ואהיה חופשייה לחיות את חיי. וכן, ימשיכו להיות לי ימים, בערך שבוע כל חודש, בו אני מרגישה לאה מהכל ומיותרת בקיום הזה של העולם. קוראים לזה מצב הורמונלי דפוק.

וככה אני, אבל אני משתלטת על זה לעיתים, ואולי הפעם פשוט הייתי צריכה את ההתפרקות הזו.

יהיה טוב. אני באמת מאמינה באביב גפן עכשיו, משפט אחד יכול לעשות לך כל כך הרבה טוב.

אף אחד לא מכריח אותי לחיות, אבל אני כבר חייה, ויש אנשים שאין להם את הזכות הזו ושאיבדו את האוצר הזה, את הנשימה באפם, הרבה לפני שזה הגיע להם. היו אנשים שנמדדו להם כמות זמן קצרה יותר לחיות, וגם הם וגם המשפחה שלהם יכולים לקנא בי עכשיו כי לי עוד יש שנים של הזדמנויות בלתי ממומשות לפני.

אני רק צריכה להחליט, ולקום ולבצע ולהיות.

לנסוע לטייל בספארי בקניה. להתערבב בדרום אפריקה. לחוות את הוואי. לנשום את סינגפור וויאטנם. לצלול בניו זילנד, לאהוב בברלין, להתחדש בארצות הברית, להיפתח בניו יורק, לאבד באסטרדם, לחייך בסיני.

יש לי הכל. לא לכולם יש. 

אז אם כבר אז כבר, ומנצלים את מה שאפשר. נהנים מהרגע, וממה שצופן העתיד...

ואני בסדר, אני אהיה בסדר, גם אם אני עדיין שבורה לפעמים.

גם אם כשאני הולכת לגלאם ומעשנת ושותה דוקר לי פתאום בחזה שאת לא שם כי אני כל כך רגילה שאת כן. זה כמו להיות בלי רגל פתאום. משהו כל כך מקומי נלקח ממך.

אני אהיה בסדר, גם אם זה יקח קצת זמן.

אני מתכוונת לעבוד בסוכות בגן החיות שוב, ואולי להיות קצת עצמי לפרק זמן מסויים. עבודה קשה,מעייפת ומתישה, בחום היום ובאווירת החג שורץ הדוסים שמטנפים את מדרכות הגן. עבודה שתפרק ממני אנרגיות מיותרות ותזכיר לי שוב כמה כיף לחזור הביתה בערבים ולנוח. כמו אפטר כל יום, אחד שהרווחתי.

אני הולכת לעשות קצת כסף, סיפתח לשיחרור. נראה לי שאפילו אחסוך אותו ולא אגע בו, עד היומולדת אולי. עד השחרור אם אצליח.

בנוב' יהיה טוב, כמו שאומרים...

יצאתי עם סתיו לגן החיות, אם כבר מדברים על זה.

היה לנו דייט דבילי כזה, מלקקות ארטיק דובדבן ולימון ליד הכלוב של הקופים, בוכות מצחוק ולא נושמות כשסיפרתי לה את סיפורי הסנאי שלי מניוק יורק.

מקנאות במקלחות של הפילים, תופרות סיפור לסוריקטה המסטול שנזרק בפינת הכלוב ומזדעזעות כשמבינות שבעצם הוא, הסטלן, הוא האמא.

זה היה ממש חמוד, ואני לא יודעת אם אני מרגישה,

כי איבדתי הרבה בזמן האחרון ואולי הרגש שלי נתקע קצת בעצם. שום אולי. 

אבל אני שוב אופטימית ושוב יהיה טוב. היה סופ"ש טוב. עבדתי על מתנת שיחרור ללילך, אני עובדת על מתנות לקרן ואליה,

והספקתי להיות גם בדונה מרטין [שזה כמו גלאם בעצם] וגם במקווה ובגם בוידאו וגם בגן החיות וגם במסיבת הפרידה ממור.

אגב, פרידה ממור; מטריד לדעת שהנשיקה הזו היא הפעם האחרונה שתרגיש את השפתיים של מי שנישקה אותך במשך כמעט 4 שנים. 

נשיקה כמעט קטנה, לא ארוכה כי מיהרנו לאוטובוס, כזו שאומרת הכל.

וזה לא כמו לנשק מישהי ולא לדעת שזו האחרונה כי לא לדעת שתיפרדו בעוד שבוע. זה לנשק מישהי ולדעת שמכאן והלאה היא עולה על מטוס ומשאירה אותך עם הטעם שלה בפה, להיאחז בזה לפחות לשנה הקרובה, לקוות לא לאבד אותה כשתחזור, אם תחזור.

היא הראשונה שלי, היא לימדה אותי בחלקים גדולים להיות מי שאני. היא אחת החברות הכי טובות שלי. קשה.

אני הולכת לקרוא קצת, ולהנות מאוויר הסתיו שמתחיל להיכנס מבעד לחלון, ודאמט בא לי כבר חורף.

אני חושבת שאני מסיימת את הפוסט הזה עם חיוך על השפתיים [גם אם הוא מהול בדמעות נוסטלגיה],

סוף כל סוף.