פצעים ונשיקות

אז בסוף מצאתי את עצמי לוקחת את האוטו, מתבאסת על זה שלא אזכה לקפה-סיגריה שרציתי ועל זה שהמשפחה מאחלת יומולדת 20 עברי שמח - שבעצם זה כל מה שחשוב לי- אבל בגלל שזה לא בפייסבוק, אז לא, אני יכולה להיות לבד ביומולדת שלי. כנראה.

שוב, לקחתי את האוטו ועליתי לירושלים.

חשבתי שזה מין משהו שצריך לעשות יום אחד, לשבת לבד בבר.

אז ישבתי על חצי קריק בוידאו ועישנתי איזה שעה, כשבמהלכה נכנסה איזו מישהי למרפסת והתחילה לדבר בפלאפון.

בהתחלה היא לא משכה אותי יותר מידי, אמנם עיניים חומות גדולות אבל שיער קצוץ. טרן-אוף.

לא התכוונתי לצותת כמובן, אבל מטבע הדברים [שתינו לבד בפאב פחות או יותר] שמעתי את רוב השיחה.

היא דיברה על כל מה שאני כותבת ומעיזה להגיד רק למאיה ולפעמים להדר,

את זה שאתה לא מבין בשביל מה אתה חי ושרע גם כשלא רע ושאפשר ליצור רק מהכאב. זה שלפעמים את לא מבינה למה את לא מתאבדת וזהו כי בשביל מה את פה בכלל, ואולי יום אחד היא פשוט תעשה את זה וזהו.

כל הדברים שתמיד עוברים לי במקלדת, כל הפוסטים הממורמרים שלי פשוט זרמו לה מהשפתיים לאוזן של ההוא בצד השני של הקו.

בינתיים זרמו פנימה עוד אנשים ואני הרגשתי מוזר יותר ויותר מרגע לרגע, אבל טוב נו, מה היה לי להפסיד?

זרה מוחלטת, סביר שלא אדבר איתה או אראה אותה יותר בחיים, ובדיוק התנתקה לה השיחה כי נגמרה לה הסוללה..

ניגשתי אליה ושאלתי אם אוכל להגיד לה משהו.

היא בחנה אותי במבט שהיה לי קשה לפענח אבל נראה לחלוטין כמו "מה היא רוצה ממני, מתערבת לי בשיחה ובחיים, מי היא בכלל" רק פחות סנובי ויותר... קר.

זה כמובן גרם לי להסמיק ולגמגם קצת, אבל בסופו של דבר הצלחתי להוציא את תאורית ה"זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים" שפיתחתי לאחרונה יותר, גם בעיקר בזכות הילה.

מפה לשם התחלנו לדבר קצת והיא זרמה, נפתחה, שתינו נפתחנו בעצם. שתי זרות גמורות שמדברות בעמידה לא נינוחה על משמעות החיים.

הזמן שלי התקצר והציפיה התארכה, ובסוף הודעתי שאני צריכה לחתוך.

היא מוזרה, ומתוסבכת נורא, ואדם שרע וקשה לו- כמוני בימים הגרועים יותר. בכלל לא הטוב והשקט והנחלה שאני מחפשת לעצמי. מה עוד שהיא מאוהבת באיזו אחת בלתי מושגת, דמות אמהית כזו, מבוגרת ממנה, בדיוק הטיפוס שאני נמשכת אליו בדר"כ.

אז אלוהים יודע איך יצא שיש לי את המספר שלה.

היא הציגה את עצמה לקראת סוף השיחה, יד חמה, קטנה ומושטת ללחיצה.

"אני בר, נעים מאוד."

היא אמרה משהו על זה שהלוואי והיה לה אומץ להתבונן לי עמוק בעיניים ולהבין מי אני באמת. זה לא שהיא לא ניסתה קצת, שתיקה עמוקה עם הד של מבוכה ומבט חודר. אני הסטתי את שלי, מוסמקת, לא מסוגלת להתמודד עם זה.

היא נתנה את המספר שלה כי את שלי לא יכולתי להציע עקב התפגרות מכשירה,

אבל סימסתי לה שאם יום אחד תצטרך לדבר...

זה לא שאני מרגישה שהתחלתי עם מישהי, בכלל לא. זה גם לא היה הכיוון.

היא לא מה שאני מחפשת עכשיו, ואני מניחה שאולי גם להפך.

אבל היא אדם שזקוק לשיחה מבינה, ואני גם, לפעמים. מה גם שאני מבינה.

אז יש בר והיה משהו שונה הערב, ואולי זו לא ההתפתחות החיובית שחיפשתי אבל זו נחמה.

שיהיה לילה טוב, מחר שבת אחרונה בצה"ל...