פצעים ונשיקות

אני כל הזמן רוצה לכתוב, כל הזמן לא בטוחה על מה.

יש לי נושאים, והרבה, גם לסתם קטעים יצירתיים שכרגיל תופסים אותי ברגעים שאני הכי לא מוכנה, כמו למשל בתור לאוטובוס כשברור לי שב10 הדקות הקרובות אשכח מה הצטייר לי בראש.

אני גם חושבת שהעיצוב החדש שלי קצת מרחיק אותי מהכתיבה. הוא פחות אני. אבל אני מנסה.

ירדתי מ155 בתחנה מול הבית והתחלתי ללכת. 

בדיוק התחלף לי השיר ל"מה שאת אוהבת" של גלי עטרי, ופתאום שטף אותי כזה חיוך.. שצף. אין מילה אחרת.

הוא האיר לי את הפנים, התפרץ ענקי ומלא שיניים, מאוזן לאוזן.

חיוך רחב, דבילי, מאושר עד הגג. חיוך שצוחק ביחד איתך. חיוך שגרם לי לצחוק, ככה מעצמי. כמו פסיכית. כמו מאושרת.

מהסוג שאתה מעמיד פנים שקיבלת הודעה, כי פתאום עוברת מולך מכונית בכביש ואתה קצת נבוך להיראות כל כך סמוק ומאושר בלי שום סיבה.

מהסוג שגורם לך לפרוש קצת ידיים לצדדים, ככה בקטנה, שלא להתפרק יותר מידי כי אין לך מושג מאיפה זה בא בכלל ולאן זה יכול לקחת אותך.

פשוט חייכתי.

ושמחתי.

וטוב לי, ויפה לי,

ויש לי יומן חדש מטומטם בתיק של ילדות בכיתה י' ופירסינג ישן-חדש בגבה [הו יה, אנטיוכוס חזר ובגדול] וההפניה שלי התבררה כמיותרת כי זה באמת רק ציסטה ולא שום דבר כירורגי...

ואני בבית, ונחמד לי,

ומחר הדר בשופינג שחרור, אחרי שאתמול הייתי בב"פ וחזרתי סופסוף לקחת פעילות באנשים שאכפת לי מהם. מיכ ואורצ' ואני יצאנו למרקיה אח"כ וישבנו כמה שעות, פשוט כיף, עישנו [כן, למרות שהפסקתי] והתחממנו לנו וחיוך. :)

אולי אפול, אולי כמו לפני יומיים ארגיש חרא עם עצמי פתאום ואבודה ועצובה,

אבל כרגע בא לי להנציח את החמימות הזו שיש. :)

אז כותבת, 

למרות שכבר כמה ימים יש ואין לי על מה לכתוב..