פצעים ונשיקות

ופתאום ברור לי על מה אני רוצה לכתוב,

מה ישב בתוכי כל הזמן הזה ורק חיכה לצאת החוצה.

ניסיתי לדמיין את פוסט השחרור שלי,

את הפוסט שמתאר את כל החוויות המצחיקות שלמדתי בצה"ל ואת כל העשה-ולא-תעשה לטירון המתגייס. דמיינתי פוסט שיסקור הכל, החל מהיותי מלש"בית וכלה במפקדת שאני עדיין היום. פוסט משעשע עם קצת מורשת קרב וחזון בתוכו, פוסט שלם.

לא ככה דמיינתי את פוסט השחרור שלי.

היו על זה דיבורים, וכאילו בצחוק, וסוף העולם מגיע.

היו על זה בדיחות שביום שאשתחרר המלחמה תפרוץ.

שיחתימו אותי קבע בחפש"ש. שיגייסו אותי למילואים ביום שאחרי הבקו"ם.

זה לא באמת היה אמור לקרות.

זו הייתה בדיחה אז...

והיום אני פה, חיילת מחופש"שת.

חברים שלי קוראים לי אזרחית. הם מנסים, כולם, גם החיילים וגם המשוחררים, להראות לי את הצד החדש של המטבע. לגרום לי להבין שזהו, אני באזרחות עכשיו, מותר לי לעשות הכל. נגמר הצד החיילי שבי. אני לא צריכה לחשוב על מ"צ או על מדים ודיגום. אני לא צריכה לחשוב על כלום.

אני חושבת יותר מידי.

תהיתם פעם איך זה להיות האחד שנשאר בבית?

כמו בסרטים, האשה האוהבת שמחכה לבעלה בפתח הדלת בעוד הוא משנס מותניים ויוצא לקרב. ככה אני מרגישה עכשיו, וזה דפוק לגמרי, כי הרי אני הולחמת פה. אני זו שאמורה להיות שם, אולי לא בחזית אבל בהחלט בלב העניינים,

אני זו שאמורה להפעיל את החיילים שלי ולשפצר אותם ולאייש עמדות, אני זו שאמורה להחדיר בהם את רוח הקרב ואת האומץ שהם צריכים, אני זו שאמורה לדרבן אותם ולהגן על החברים שלי בבסיס. אני זו שתמיד חלמה להיות כמו ההוא שירה במחבל על הטרקטור בירושלים לפני כמה שנים. זו שתצלוף ותהרוג את האוייב ראשונה. זה היה החלום שלי, ועכשיו סביר שלא אקבל אותו לעולם, כי לא מקפיצים אותי.

מצד אחד זה נפלא לא להיות מוקפצת. אבל הנפלא הזה הוא שבריר קטן של אושר, שניה בודדת אחת שאת אומרת לעצמך שאת באמת בבית והחפש"ש הזה לא נגמר, שזה סופסוף אמיתי - ואז נופל עוד טיל באשדוד, והחייל שלך שהשתחרר לפני ארבעה חודשים מתקשר אליך משם, מהבית, כי רק עליך הוא סומך וזה מצחיק כי את קטנה ממנו בגיל אבל רק את מרגיעה אותו, והוא צריך לדבר עם מישהו.

זה הצד השני של להיות בבית, זה הצד השני של להרגיש אזרחית כשאת לא.

כי אני לא. אני לא מרגישה אזרחית.

אני חיילת קיבינימאט. עוד לא גזרתי את החוגר, וגם כשאגזור אותו - המפקד שלי תמיד ניסה להחתים אותי על קבע. תמיד ניסה לדחוף אותי לקצונה, גם אחרי שוויתרתי, ועכשיו, במצב הנוכחי, כשאגזור את החוגר - זה יהיה הרגע בו אתהה למה עשיתי את זה. למה לא נשארתי. איך אני יכולה לעזוב ככה בדיוק כשהכל קורה.

זה מטורף, זה לא נתפס, כמה קשה להיות הצד השני.

כמה אני מודאגת לשמוע את חברים שלי שיוצאים לטיסות מעל עזה או שנכנסים לאיזור עם הגדוד שלהם או שבעוצר יציאות כי יש נפילות ליד הבסיס. כמה זה מסריח שמתקשר אליך נכס"ל מהבסיס, ואתה יודע שרק אליך הם תהו אם באמת להתקשר כי זה כבר לא רלוונטי. כמה זה מסריח שחיילים שלך פוחדים ואתה לא שם. כמה זה מסריח לשבת בחוסר מעש כשאתה מת להילחם. 

כמה זה מסריח לבכות ולנסות לשכנע את האקסית שלא תרד לעזה עם הגדוד גם אם יבקשו, כי אני לא מסוגלת לאבד גם אותה, לא אותה, ולדעת שבעצם אם הייתי במקומה הייתי עושה את זה, הייתי יורדת בלי למצמץ. הייתי מתחלפת איתה כאן ועכשיו כדי להיות שם, הל.

כמה זה מסריח לשמוע את אח שלך על המחשב בחדר ליד, לזכור את החודשים שעברו עליו שם בעופרת יצוקה כשבקושי יכל ליצור איתנו קשר, לחשוב על כל אחד ואחד מהסיפורים מזרי האימה שהוא סיפר לנו ברוח צחוק בארוחת שבת, ולתהות כמה זמן נשאר עד שיקראו לו למילואים שוב. כמה פרקים של friends הוא עוד יספיק לראות לפני שיגיע הצו.

זה מסריח.

מסריח פחד.

ואני לא מפחדת, לא באמת.

בלבנון השניה הייתי בצפון. זה היה בכיתה ח', אני חושבת, ובדיוק הייתי במחנה אילוף כלבים בקיבוץ אפיקים. מחנה קיץ, משהו כמו שלושה שבועות.

במבט לאחור אין לי מושג למה עוד נשארנו שם, איך נתנו לקייטנה שכזו להתקיים בתקופה כל כך לחוצה; היו נפילות מסביבנו ללא הפסקה, כל הזמן אזעקות וכל הזמן מקלטים. אני לא אשכח לעולם את הפעם בה המקלט הכי קרוב היה המלתחות של הבריכה, ואיך כולנו נדחסנו שם עם כל האנשים הרטובים והמיוזעים, וכל מה שעבר לי בראש זה שבוני הכלבה שלי נשארה למעלה במכלאות וכמה שבא לי לבכות ולמות קצת בגללה.

ובשנה שעברה- לא, בעצם לפני שנתיים זה היה, מפחיד איך שהצבא טס- הייתי בביסל"ח, שזה משהו כמו 10 דק' מבאר שבע. אולי רבע שעה.

הייתי בביסל"ח, ואף אחד מאיתנו לא היה מוכן לזה. כשההסלמה התחילה עוד לא היו לנו מיגוניות בכלל. אולי שתי גלילוניות בטון בכל רחבי הבסיס.

תידרכו אותנו כמובן, נוהל אזעקה באמצע הלילה והכל, ועוד היינו פעורים מספיק כדי לשאול מה קורה אם מישהו מפקיר נשק במיטה במהלך צבע אדום.

אני זוכרת את זה שהקפיצו F16 עם סירנה וכל האוהל שלי רץ עם השק"שים על הראש לגלילונית כי התבלבלנו, למרות שבדר"כ הסירנות של חצרים הן רעש מוכר לנו כמו הצילצול בבצפר, כל הזמן ובכל מצב.

אני זוכרת שישבנו בכיתות פיליפ וכשהתחילה האזעקה לא היה לאן לרוץ, אז פשוט יצאנו ונשכבנו כל המחלקה מחוץ לכיתות, בצמוד לעמודים התומכים שלהן ברצפה, מתחת לשיחים. אני זוכרת שהסמל והמ"מ זחלו בין כולנו, לבדוק שכולם בסדר. אני זוכרת שהמפקדת שלי פשוט נשכבה על שלוש בנות, פרשה את עצמה עליהן בהתגוננות, ואיך כולם עצמו עיניים. כאילו שזה יעזור.

אני זוכרת שהיינו במטווחים והתרסות אליהן רצו היו גם שירותי השטח. אף אחד אף פעם לא באמת חשב שנצטרך להשתמש בתרסות האלה כהגנה.

אני זוכרת שהייתי במשרד של המב"ס, טירונית צעירה ופעורה, מבוהלת עד אימה בתחקיר שברי-מאמץ שהתפתחו בקורס. היו שם כל הפלאפלים שיכולתי רק לדמיין, והנה צבע אדום, ואני עוד מחליפה מבטים עם הקא"גית לוודא שזה בסדר לדפוק ספירנט בלי להצדיע ולהשתחרר קודם, ואיך שכולנו רצנו לגלילונית סגל והצטופפנו כמו ילדים קטנים. פתאום אין גבולות.

אני זוכרת שהייתי לבד, 5 בבוקר, בדרך מהמבצעים לעמדת השמירה. שטח פתוח מאחורי המטבח שנעול בשעה כזו, אין איפה להתחבא, ויש צבע אדום. זה היה אחרי שהסכמתי להחליף שמירה עם חברה שלי כי היא לא רצתה להיות בעמדה הזו במקרה של נפילות. אני זוכרת שלא פחדתי, שצחקתי, שאמרתי שיהיה בסדר. אני זוכרת שעמדתי בשטח הפתוח ההוא ב5 בבוקר ותהיתי מה יקרה לי, ניסיתי לחשב אם כבר עברו 40 שניות. בסוף פשוט ישבתי שם שעונה על איזה קיר מט ליפול, שמתי את הקסדה של הווסט על הראש כמו מטומטמת וחיכיתי.

איכשהו הפסקתי לפחד מאז, ואני תוהה מה יותר גרוע.

בסוף הכל עובר.

והיום, 

היום אומרים לי שאני אזרחית. היום את כבר לא חיילת, עדי. אותך לא צריכים שם. את תשארי בבית ותהני מימי החופש שלך.

היום אני עדיין המפקדת שאני, עדיין זו שכולם כל כך העריכו שם, עדיין הילדה הערכית שגדלתי להיות, עדיין הצהובה כמו שהחברים צחקו וקראו לי, עדיין הנסיכה הלוחמת כמו שהמב"ס כינה אותי, עדיין זו שמבפנים מפנטזת על הירואיקה, וכל זה מהבית. כשאני בכלל על פיג'מה ונעלי בית צמריריות, עם ספל תה שלא נשפך מהקפצות.

היום אני פה, והם שם, החברים והחיילים והזיכרונות.

אין לי נשק. אני מרגישה כאילו גדעו לי את היד השלישית. אני לא על ב', והמצב באמת חרא הפעם,

וממש, אבל ממש לא ככה דמיינתי את פוסט השחרור שלי.

דמיינתי פוסט שצוחק ומסביר חוויות. הווי. מלמד צעירים מה להביא ומה להחביא. מדבר על טחינות.

והנה אנחנו, בארץ המשוגעת והאהובה שלי, וזה מה שיצא.

אני לא מדברת על פוליטיקה. נורא קשה לי שכל הפייסבוק שלי מלא בזה. זה הכל נורא אווירת מלחמה, וכבר אין לי כח, ואני עייפה. אולי אני מצטיירת כאנטיפטית, שמעלה תמונות של הכלבה מתחממת ליד תנור העצים. אולי אני נראית אנטיפטית כשרואים אותי יושבת בבר במקום יושבת מול חדשות, אבל זה הניסיון שלי לברוח במקום מסויים.

לברוח מזה שאני לא יכולה להיות אני, שאני לא יכולה להיות מה שחונכתי וגודלתי וטופחתי להיות במשך שירות שלם, שאני לא יכולה להיות הלוחמת שאני,

לברוח מזה שאני לא מרגישה שאני במקום בו אני צריכה להיות, אבל אין לי שום דרך להגיע לשם. 

לברוח מלדאוג לכל מי שכן שם.

לברוח מחוסר האונים המשווע הזה.

לנשום.

ואני לא יודעת מה הייתי בלי זה, עכשיו כל מה שנותר לי זה לכתוב...

נ.ב. אה, ועכשיו כשהצבע אדום הגיע גם אלינו ירושלימה,

אין יותר תסכול חסר אונים מזה. בצורה אירונית לפחות בצבא אני מרגישה בטוחה, מוכנה... פה?

כמו צאן לטבח. אפילו בלי ממ"ד...