אני שונאת משולשים.
האמת שאני נורא אוהבת משולשים.
בגיאומטריה תמיד הייתי טובה. זה כמו אומנות, אתה מבין. בדיוק אותו הדבר בשבילי, זה לצייר ולשרטט וללכת קצת לאיבוד.
אולי רק הסוג של האיבוד קצת שונה, אתה יודע, במתמטיקה אני לא טובה במיוחד הרי, אבל זה כיף. וזה תמיד היה הצד החזק שלי בשיעור, הצד של הזוויות והקווים והאליפסות.
הצד של המשולשים.
אני אוהבת משולשים.
ואני נורא שונאת משולשים.
אני שונאת את התחושה הזאת של דקירה, של לראות את השניים שאהובים לך בעולם מתחברים דווקא אחד לשניה, ובעצם לא בטוחה אם אני לא שונאת יותר את התחושה הנגדית- זו שאומרת לי "תתרגלי, תתרגלי, כבר היית אמורה להתרגל לפני שנים." זה תמיד קורה לך בסוף...
וזה נכון, זה תמיד קורה לי בסוף. בסוג הזה של המשולשים אני גרועה.
או ממש טובה בעצם, תלוי איך מסתכלים על זה. אני ממש טובה בלמשוך סיטואציות כאלה. ונדמה לי כאילו תמיד אחייה את הסיטואציה הזו מחדש,
כל פעם מחדש,
כל פעם אחייה את השאולי ואביטל שלי בנקודות שונות בחיים. נקודות משבר.
אלה תמיד יהיו שאולים ואביטלים שיכאיבו לי, שירסקו לי את הלב. כי אתה יודע להתמודד עם הכל, עד שזה מגיע למשהו כזה וזה גדול עליך קצת, רק בכמה מידות.
כי אני אמורה להיות רגילה לזה, אני אמורה להתרגל, זה כבר קרה לי אינספור פעמים אני חושבת.
כאילו, יש ספור. אתה לא יכול שלא לחרוט כל מקרה כזה לגופו על עצמך, לשנן אותו, להשתדל ללמוד ממנו לפעמים הבאות, כי איך לעזאזל נמנעים מזה, איך לא נכנסים לזה שוב? וזה תמיד קורה לך, את תמיד נכנסת למשולש כזה שוב. לא משנה כמה התאמצת, זה שואב אותך, ונדמה שזה אולי המזל שלך בעולם הזה.
אני שונאת משולשים.
אני אוהבת משולשים כי כשאני עובדת אני שוכחת.
כשאני מציירת אני נעלמת. נמחקת לכמה שעות.
שום ג'ויינט שבעולם ושום ספורט אקסטרים, אף כמות אלכוהול ואף דבר שתכניס לעצמך בכח לא ישתווה לתחושה הזו ולא יגרום את אותן התוצאות, אותה ההיעדרות המובהקת של קיימות.
אני נעלמת, מתפוגגת לתוך עצמי, וכל כך קיימת בו בזמן.
שוקעת לתוך עולם שכולו חומרי. עובדת. משרטטת זוויות, מותחת קווים, מחשבת. אומדת מרחקים. לוקחת בדיוק את המרחק הנכון, לא קרוב ולא רחוק מידי. מתקנת ומוחקת כשיוצאת טעות, נותנת לה לזרום ולהשתלב מחדש. נמחקת בעצמי.
זה מדהים כמה אתה יכול לחשוב ולא-לחשוב בו זמנית.
זה מדהים אותי.
וזה מחליא אותי,
זה מחליא אותי למצוא את עצמי בבור הזה, כשבעצם רק ככה אני יכולה לברוח ממנו.
ותמיד עולה האפשרות, האם לברוח עכשיו או להישאר? האם לוותר, להרים ידיים, להגיד "נעמתם לי מאוד, תודה על התקופות היפות ביחד" ולחתוך?
האם להישאר ולהילחם?
האם יש על מה להילחם בכלל? כי מה זה שאני נלחמת עליו בעצם, איך אפשר להילחם ברגש. אי אפשר.
כשאתה מרגיש אתה מרגיש, ולא משנה מה זה עושה לך, אתה יכול אולי לנסות לשלוט בעצמך אבל בטח ובטח שלא ברגשות של אחרים. אם תנסה לרסן אותם הם רק יקרעו ממך.
האם יש טעם להישאר לצידם ולהעמיד פנים שזה בסדר? לכאוב לקצת זמן, ואז, כמו שאני עושה תמיד בסופו של דבר ולא משנה כמה אתלבט על זה [הרי כבר איבדתי שאולי אחד פעם ומכאיב מידי - בלתי נתפס - לחשוב על זה קורה שוב] - להתחבר בחזרה,
לסגל את עצמי לעובדה שעכשיו הם קו ואני נקודה?
אז שני הקודקודים האחרים של המשולש ירגישו מה שירגישו, ואני אנבול ואקמול בצד, אלך לאיבוד שוב.
אולי אצייר.
אולי אעשה קצת גיאומטריה, אנסה לתקן משולשים של אחרים, כי שלי כבר אבודים מראש, מסתבר...
"ווטסון, די, אני אבוד לך."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
