פצעים ונשיקות

אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לכתוב על זה.

ישבתי אתמול במשרד של המפקד שלי וזה רוב מה שעבר לי בראש, שאני בדר"כ כותבת הכל אבל מה שהיה אתמול היה כל כך חוויתי, כל כך עוצמתי, כל כך אישי ומדהים, שאני לא רוצה אפילו לנסות להעביר את זה בכתב לדף. אני רוצה לשמר את זה אצלי, שלי. מחזק פנימי כזה. לא לתת לזה לצאת ממני.

אבל זו אני, וכמובן שאני לא יכולה שלא לכתוב, זה פורץ ממני.

אז רק קצת, ככה בקטנה, טעימה קטנה מאחד הימים הכי מרגשים בחיים שלי, אם לא הכי מרגש בשירות שלי. וכן, זה כולל את טקס סיום הקו"מ, שלא חשבתי שאזכה לצעוד בו.

"וזה הרגע 
הנה באה השעה 
מה תביא איתה הרוח 
מה ימיס את הדממה 
ויש סיבות לכל דבר 
יש חלום שלא נגמר 
בסוף הדרך עוד תהיה מאושר."

 
היה לי מדהים.

מדהים זו לא מילה.

זו מילה שמשתמשים בה יותר מידי, זו מילה שאתמול השתמשו בה יותר מידי.

קשה לי להאמין שאתמול היה אמיתי ולא חלום. זה כל מה שרציתי שיהיה, למרות שלא ככה דמיינתי את זה- אבל זה היה יותר. זה היה לשבת עם החברים שלי אחד אחד בחדר שלי, כמו באסיפת הורים, חצי מהם יוצאים דומעים ונרגשים וכולם עם מתנות בידיים, כולם משאירים אותי בחדר לעכל שזהו ולקבל את הבא עם המתנה שלו.

זה היה לעמוד על אזרחי, שם, מוקפת בכל החברים שלי שאוהבים אותי, להרים כוסית ולשמוע כל אחד ואחת מהם מברכים בצורה הכי אמיתי ונוגעת שאפשר, הכי מהלב.

זה היה לשמוע את החיילים הכי בעיתיים והכי דפוקים מודים לי מכל הלב, אוהבים אותי, מוקירים אותי.

זה היה לשמוע את החברים שלי מביעים את מה שהם אוהבים בי מול כולם, זה היה לראות את עמית בוכה ומתחבאת מאחורי שוקי כי היא לא הייתה מסוגלת, זה היה לשמוע את הקול של שוקי מנסה להיות נטול רגש אבל נסדק כשהוא מדבר אל הרצפה במקום אל כולם כי להרים את המבט הוא לא יכול, זה היה לשמוע אותו מנסה לדבר על מקצועיות כשרואים שכל מה שהוא מנסה להביע זה אהבה,

זה היה לשמוע את המפקד שלי אומר שהוא יזכה להיות גאה אם הבת שלו תהיה כמוני כשתגדל, שזה מה שהוא מאחל לה, ולשמוע את כולם מתנשפים ב"וואו" כי זו פאקינג המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל מאדם בוגר,

זה לראות את המפקד השני מכחכח ומנסה לקצר בנאומו כי קשה לו, ואח"כ להיכנס אליו למשרד ולשמוע את כל הדברים האמיתיים מהלב במשך שעה וחצי,

זה היה שכולם בלי בושה אומרים את מה שהם חושבים גם אם זה מוריד מערכם של שאר המ"כים והחיילים שסביבי. 

זה היה לקצור את התגמול על שנה וחצי של עבודה בלתי תאומן בקשיותה,

זה היה לקטוף פירות שבכלל לא ציפיתי להם כי אחרי הכל עבדתי בשביל לעבוד ולא בשביל להרים לעצמי את האגו אחרכך.

זה עכשיו, עכשיו להגיד לעצמי שאני לא טיפוס שמשתחצן ולא אוהבת לקבל מחמאות- למען האמת אני ממש גרועה בלספוג אותן, תמיד הייתי - ועכשיו לא אכפת לי, עכשיו הביטחון העצמי שלי לא מפריע לי, עכשיו אני מרגישה שזכיתי בכל היום המטורף הזה שעבר עלי בזכות ולא בחסד, ומותר לי להתענג על זה.

אבא שלי ועמיר דיברו קצת כשהגענו. עמיר הודה לו על הנסיכה שהוא גידל, על האוצר שהוא שלח אליו, על זה שהוא זכה בי.

אבא שלי העלה זיכרון שלו ממני, אמר שהנסיכה הלוחמת הזו שלו היא בעצם בכלל הילדה הקטנה שהייתה יושבת לו על הכתפיים כשהיה מוציא את הפרות למרעה, שהייתה מוצאת לו חיפושיות על הרצפה, שהייתה סופרת איתו עלי כותרת של פרחים.

ככה אבא שלי זוכר אותי, זו התמונה שיש לו בראש כשהוא צריך להתגאות בקשר שלנו ולאהוב אותי. 

אני, מגיל 3.

כל השנים האלו שעברו מאז, כל הנתק הזה... נתתי לו סיבות להתגאות בי במשך הזמן, אבל עברו גם כל כך הרבה מים עכורים בנינו, ולפעמים תהיתי אם הוא מכיר אותי כפי שאני מחוץ לבית, אם הוא יודע מי הבת שלו גדלה להיות באמת.

ואתמול, אתמול הם הכירו לו שם כולם את הצד החדש שלי. הצד שחדש בשבילו, זאת אומרת.

אתמול יכולתי לראות את העיניים שלו נוצצות בגאווה. אתמול ראיתי אותה מתרגש ממש כמוני כשכולם דיברו. אתמול ראיתי אותו נפעם מהמחמאות שהורעפו עלי, מהשתבחות שהבת הזו שהוא גידל והייתה קטנה פעם קיבלה.

אתמול גם הוא דיבר, בהתחלה קצת נבוך ולא בטוח מה להגיד כי לא התכונן, ובסוף יצא נאום כל כך יפה שחברה אחרת שלי בכתה רק ממנו. החובשת, זו החדשה שלא מכירה אותי הכי טוב בעולם, אבל בכל זאת באה אלי אח"כ ואמרה שאני מדהימה אותה ושהיא מצטערת שיצא לנו לבלות כל כך מעט זמן ביחד. היא אפילו ציינה את האהבה לבעלי חיים כתכונת אופי מוערצת.

בכל אופן, ככה אבא שלי הרגיש אתמול. גאווה, בי.

הוא הכיר אותי מחדש אתמול,

וכשאמרתי את זה ככה למפקד שלי- המפקד שלי הרי אמר לי רגע לפני כן שזו סגירת מעגל בשבילי לפגוש את אבי בפריסה שלי, הוא הרי שמע ממני כל כך הרבה פעמים את כל הסיפורים האישיים על המשפחה [כולל אלו על התקופות הקשות והנתקים], הוא יודע הכל עליהם, ועכשיו הוא מכיר אישית... 

אז כשאמרתי לו את כל זה עם דמעות בעיניים...

גם הוא התחיל לבכות.

המפקד שלי, רב הסרן, מפקד המצבור. דמעות בעיניים.

הזוי.

השיחה איתו אתמול, עם עמיר, היא משהו שאני באמת לא יכולה לכתוב עליו.

כל כך הרבה נאמר שם, כל כך הרבה ניסיון לא לבכות מצידי, כל כך הרבה רגש שנשפך מהמילים החמות שלו, כל כך הרבה הערכה ואהבה והוקרה שהיו שם משני הכיוונים,

נדהמתי מהעוצמה בה הוא מעריך אותי יותר ויותר כל פעם מחדש. הוא הקדיש לי משהו, נתן לי סיפור שנקרא "לאכול עם אלוהים". זו מערכת היחסים שלנו, ושנינו אמרנו את זה ביחד. אין לי מילים.

אין לי מילים.

אין לי מילים.

איזה יום.

כאילו כדי לסגור את כל זה, אחרי שאמרתי שמי שחסר לי שם זה אנשים כמו יבגני ורוני וודים,

יצאתי מהבסיס וכשעשינו עצירה לאכול פגשנו את וודים בשניצליה. הכי כיף שבעולם,

שנינו על אזרחי, מדברים על החוויות שעברנו ומודים אחד לשני על שירות בלתי נשכח. איזה כיף.

אני נרגשת מידי מכדי להעלות את הכל בכתב,

אבל וואו.

פשוט וואו.

אני אפסיק לכתוב פה, אנסדה שוב אם וכשאוכל...