פצעים ונשיקות

זה נהג האוטובוס שצועק על כל החיילים שעולים, אבל לי הוא אומר "בהצלחה" עם זיק של גאווה בעיניים כשאני מושיטה את השובר.

זה לחשב כמה פעמים תוכל "לערוך" את השובר הזה לעוד ימי נסיעות חופשיים, כי מעכשיו זה יתחיל לעלות כסף.

זה לעבור על אזרחי בתוך גוש ארסי והמום של מ"צ שבוחנים את העגיל הטרי בגבה שלך, ולדפוק להם את החיוך הכי רחב ואמיתי בעולם. 

זה להרגיש מלכה ליום אחד.

זה להיכנס ליחידה שבקושי היית בה וכל איש קבע שעובר צועק את השם שלך ובא לחבק אותך, מתרגש איתך.

זה לעשן את הסיגריה האחרונה שלך בבסיס כלשהו אחרי שכבר סיימת לטייל עם הטופס רק כדי לא לעזוב מהר מידי, זה להתקשר לאדם שעבר איתך את כל השירות ולשמוע אותו מתרגש עם הסיגריה מהצד השני של הטלפון בשבילך.

זה מפקד היחידה שמוציא לך מכתב המלצה חם [תרתי משמע] במקום וללא מחשבה מוסיף גם חיבוק על לחיצת היד.

זה הפקע"רית של השלישות שאומרת שהתעודות שלך נפלו בין הכיסאות איפשהו ושיש מצב לקצת בלאגן בבקו"ם מחר, שהיא מצטערת, ואת פוטרת אותה בחיוך ואומרת "נו, ביורוקרטיה צבאית". הרי לזה בדיוק ציפית, ממש עד לסוף.

זה לראות מהחלון שדה ירוק פתוח בנסיעה הביתה, ולהגיד לעצמך שלפה את חוזרת עוד כמה ימים - אחרי הבקו"ם - רק כדי לרוץ ולצרוח "ווווואאא" בכל הכוח, ריאות מלאות בחופש.

זה לשמוע שוב ושוב את "משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו", זה לשמוע כל שיר שהוא ולהתרגש.

זה לפחד מהיום הזה שחיכית לו שנתיים אבל רק עכשיו הבנת כמה אתה לא מוכן.

זה לבכות מאושר באמצע הרחוב.

זה להיות פתאום לבד, אינדבידואל בפני עצמו. זה לא להיות חלק מקבוצה, לא להיות שייכת לגוף גדול יותר. זה להיות רק אני לעצמי. מפחיד?

זה לפזול הצידה בהליכה הביתה ברחוב ולהיכנס לשביל הזה המוצף בדשא ואור ועצים, ולמרות שלא היית איתי מאז כיתה ט' זה לשבת על האדמה ליד הקבר שלך ולספר לך שהשתחררתי, שאני גאה במי שאני היום.

זה ללכת יחפה בשדה ליד הבית, למולל את רגבי האדמה בין אצבעות הרגליים, לדאות,

זה לדעת שלעולם לא תוכל לצלם את התחושה הזאת,

זה להרגיש חופשי, חופשי,

חופשי,

במלוא מובן המילה.

זה להשתחרר.