פצעים ונשיקות

אז אחרי הפוסט של אתמול [שאגב גרף טריליון לייקים בפייסבוק ^^] אין לי הרבה להוסיף על השחרור שלי...

יש את השיר הזה, חופשי של היהודים, שנשבעתי לסבטה לפני שנתיים וחצי שיהיה שיר השחרור שלי,

ויש את ההרגשה הסופית הזו, הסתמית..

זה היה קצר כל כך, חוץ מההמתנה הצפויה שבהתחלה. בכלל לא כמו שרשרת החיול.. זה לעבור ולהשאיר את הצו במקום אחד, להיכנס לחדרון ולתקוע שם את כל ציוד הא' כשזה מרגיש כמו בדיחה כי האפסנאי בקושי שם לב מה את נותת לו וכמה, הוא אפילו מציע לך להשאיר אצלך חולצה.. זה להמשיך, להשאיר את החוגר לא-גזור אצל קצין המיון ולאסוף את התעודות מהחלון ליד.

זה נגמר.

זה לחזור הביתה ולסגור את השער של החצר אחרי, לדעת שממנו אני יותר לא יוצאת לצבא, לא לאף בסיס. רק ימים רגילים בחוץ עכשיו.

זה לסגור את השער, ללטף את הכלבה שרצה אלי ולהגיד לה "זהו, נגמר". כמו משחק. כמו סרט.

כמו חלום שמקיצים ממנו פתאום למציאות. חסל סדר צה"ל, 

אללה לחיים.

זה ריק לי קצת פתאום.