מזמן לא כתבתי באמת,
מזמן לא עשיתי משהו שהוא רק בשבילי.
אני יודעת שהתחלתי לעבוד רק לפני איזה שבוע שבועיים, אבל זה מרגיש כאילו העבודות האלו שואבות לי את כל החיים.
פתאום אני לא יכולה ללכת לסופרלנד אם אני רוצה, פתאום אני לא יכולה לצאת לראות את "ההוביט" עם המשפחה, או לבקר את סבא, או לרדת להדלקת נרות עם סבתא והדודות. פתאום אני לא בפעולה של הבית הפתוח, ואין לי זמן להיפגש עם אנשים למרות שאני משוחררת וזה נורא מוזר,
ופתאום כל מה שאני כותבת עליו זה עבודה, אם בכלל.
סתיו רוצה שנחליף בלוגים. אני קצת מפחדת.
ניסיתי לקרוא עכשיו שוב [כהרגלי בקודש] את כל מה שכתבתי לאחרונה, והבנתי איך זה נשמע.
הבנתי כמה לא היה לי זמן לתאר את המציאות העדכנית מאז יום השחרור, את איך שפתאום הכל מרגיש לי.
הבנתי כמה אני אחשוף על עצמי שאני מפחדת לחשוף.
זה מצחיק, כי בעצם אני קצת כמו ספר פתוח, אני תמיד כנה ותמיד אעדיף להביע את הרגשות שלי איכשהו כשזה קשור באנשים שאני אוהבת. נדיר שאשקר כשאני מדברת עם חברה טובה, ובכל זאת, פתאום לתת למישהו לקרוא אותך זה קצת להגיד לו "קח, זה כל מה שאני חושבת על כל מי שמסביבי לא יוצא מן הכלל ובלי ליפות, זה מה שאני חושבת על החברה המשותפת שלנו והנה מה שאני חושבת על ההוא וההיא, וזה מה שהרגשתי לאורך כל הזמן הזה לגבי האקסית, ובלה בלה".
זה למסור את כל מה שלא העזת לבטא בקול כלפי מישהו, לאדם אחר.
זה למסור לו את כל מה שאי פעם חשבת על הקורא עצמו, גם במצבים הכי גרועים. גם כשכעסתי סתם והתמרמרתי להנאתי כי הרי אף אחד לא יכול להאשים אותי פה. זה להישאר נטולת קלפים, נטולת שקר, נטולת אמת.
זה מפחיד.
מה גם שאני יכולה לראות עד כמה היו בי רגשות עד לאחרונה.
האמת שגם זה מצחיק, כמה דברים יכולים להשתנות תוך ימים ספורים. כמו זה שהייתי בסדר עד לראש השנה ואז שוב הייתה לי מעידה של אהבה, וכמו זה שאני כל כך בסדר עכשיו יחסית לשבועיים קודם.
כמו זה שפחות כואב לי לחשוב עליהן ביחד, כי אני מרחיקה את עצמי מהסיפור ומקבלת סופסוף את איך זה מרגיש להיות חברה אפלטונית של הדר. איך זה לזכות בחברה כמו סתיו. איך זה שאחרי שמדברים מספיק ומתקרבים מיום ליום אתה רואה את עצמך בבן אדם אחר ותוהה אם גם הוא יודע את זה.
מוזר לי כמה אני רחוקה מזה פתאום, כמה אני מסתכלת הלאה כבר. מרגיש לי כאילו השבוע האחרון היה נצח.
ובכל זאת, איך אמרו חכמים לפני?
וזה תמיד אהבה,
וזה תמיד מסובך, ונמאס.
התעייפתי, קמתי לפני כמה בקרים פשוט עייפה. כמובן שהדר ישר זיהתה על הכתיבה שלי שמשהו לא בסדר והתקשרה לרחרח, אבל לא ידעתי לשים בדיוק את האצבע חוץ מעל המשפט הזה.
כאילו לא משנה איפה אהיה ולאן אלך, מה אעשה ועם מי אסתובב, זו הנקודה אליה הכל מתרכז בחיים. וזה מעייף,
ואין לי כח לחפש, ואני בעצם כבר לא מחפשת, רק מסתובבת סביב עצמי במעגלים.
אולי יום אחד מישהו יוציא אותי מזה.
אולי אני חיה באיזה סרט.
אני חייבת לחזור לצייר ולקרוא וגאדאמט לכתוב כמו בנאדם. אני מתביישת בפוסטים שלי לאחרונה. כאילו מישהו חייב למות כדי שיצא לי פוסט טוב.
למה אני לא מצליחה לסיים אופטימי? שום מוות. הכל חיוכים! מחר יומולדת וירוק ואנשים יפים.
יהיה טוב.
לילה טוב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
