ואני אני נכנסת למקלחת וחושבת,
מה אני עושה?
איך אני נותנת לעצמי להגיע למצב בו כשלמישהו אחר כואב אני מרגישה שטחית?
משהו לא מסתדר לי, זה כאילו אני גוררת את עצמי בחזרה לתחושות נושנות של כיתה ט'. כשלמישהו אחר רע ואתה חייב שגם לך יהיה, אתה חייב גם להיות מקולקל, שבור.
זה מרגיש לי כאילו אני שמחה מידי, אופטימית מידי, בסדר מידי.
כאילו כל הכאבים שלי הם כבר לא כאבים אלא דברים שטחיים קטנים שלא באמת צריכים להדאיג אף אחד. כאילו כשרע לי אני בסה"כ הופכת עכבר להר.
וזה לא בסדר, זה לא בסדר שאני מרגישה רע עם זה שלא רע לי, זה לא בסדר שאני מרגישה רע עם זה שאני שפויה וסופכלסוף פשוט ילדה נורמלית כמו שתמיד חלמתי להיות.
זה לא תקין שאני מרגישה נבובה כי אין בי שום כאב גדול מכדי להכיל.
זה פגום, מעוות לחלוטין.
והנה, אפילו את זה אני מקצינה. מעוותת.
אמור להיות לי טוב.
טוב לי. כמעט.
אני בתקופה מאושרת איכשהו, תקופה של פריחה שאין לי מושג איך הגעתי אליה.
שטויות, בעצם יש לי מושג. עם המון עבודה קשה ומאמצים שאני נורא גאה בהם. ולא לחינם סיימתי את ההתבגרות המעפנה הזו, לא לחינם עבדתי כל כך קשה על הטיפול שלי, לא לחינם אגרתי כאלו עוצמות נפשיות והצלחתי לתעל אותן לטובתי.
אני במקום טוב שאסור לי לרדת ממנו, אסור לא לשקול אפילו לאבד אחיזה ולצנוח,
והאמת שאני חושבת שגם אם הייתי מנסה כבר לא הייתי מסוגלת לתת לעצמי ליפול.
אסור לי להתערבב יותר מידי עם חברים שעושים לי רע.
אסור לי להתערבב יותר מידי עם חברים שעושים לי טוב אבל גורמים לי להרגיש שלא מספיק רע לי.
אסור לי לרצות להיפגע.
אסור לי להפוך לאחת מהם.
אסור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
