התחלתי פוסט שלם על כמה שהיא חסרת נאמנות לחברים שלה וטייטתי אותו כי לא הספקתי לערוך ולשחרר. דיברתי איתה מאז, הבוקר למען האמת, ועכשיו אני לא רוצה לשחרר ולא מסוגלת.
אז אני לא יודעת על מה כותבים.
הוא עדיין בטיוטות.
אני כנראה עוברת משבר פוסט-שחרור שכזה, קצת טראומה ללב.
אני קצת מתפרקת, בקטנה כזה, זה עוד לא הגיע ללחתוך את עצמי או לבכות בהגזמה. זה רק אני והלב שכואב לי.
פתאום אני רואה בבהירות מי החברים שסביבי, מי החברים שיסמסו כשדובה מתה או שירצו לצאת איתי גם אם אין אלכוהול וסמים בעניין. פתאום אני רואה מי חסר לי ככה ביומיום ועם מי קל לי ליצור קשר, מי יוצר קשר בעצמו ובקיצור מי חשוב לי ולמי אני חשובה.
אני רואה את זה מהצד, ומשומה גורמת לעצמי להתרחק מאנשים שאני לא בטוחה בהם. אני חותכת, מפנה את הגב ושומרת על שתיקה קודרת, נעלמת. חושבת קצת עם עצמי. לא על כולם אני סומכת שהמניעים טהורים, אמיתיים.
יצאתי מקבוצת הצעירים וקשה לי להסביר למה. אני רק יודעת שאני לא מסוגלת.
בא לי לדבר עם בתי.
ראיתי ההוביט עם יהודה, חוויה מדהימה. יצא כמו שחלמתי וקצת מעבר.
מהמם.
והייתה שבת אצל ליאורי.
ג'ו בשישי בבוקר עם יוחאי, קניות בסופר, ריסס-פיסס, צלי בשר עם שעועית ירוקה בסויה, חנוכיה, המפץ הגדול, שנ"צ, ארוחת שבת עם יוחאי, פותחים את לוסי, איתי עם סאם ונטע מגיעים, גם תום, אלכוהול באדיבות ברמנותי, וודקה ראשן, למברוסקו, פיג', חטיפים בהגזמה, חתולונובלה, פאטוץ', מור בסקייפ, לישון. קפה, ניקיונות של הבוקר שאחרי, הסרט 8 אמיתות, פסטה בולונז, המפץ הגדול, לוסי עם תה ונשנשת, כלים והביתה.
היה מהמם, למרות שמאיו פיספסה כי הייתה חולה.
אבל היה לי קצת שקט, ובערב סרט אז שוב שקט,
ואני מתרחק מכולם אז בכלל שקט.
אתמול והיום קצת שופינג עם עצמי, חידוש מלאי לחורף. קצת הרבה משמרות, ג'ו וריבר ביחד,
אולי חידוש קשרים עם הדוסות שלי מהתיכון,
וכרגיל אומרים שיהיה טוב...
נגמר לי הכח לכתוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
