פצעים ונשיקות

או לפחות, אני לא מצליחה להתבטא בו כמו שצריך,

או לחשוב בכלל.

איך אמר החזיר של נטע?

עצוב לי, ורע לי, וקר לי, ואני רעב.

ולא משנה כמה שופינג אני אעשה כדי לחפות על זה, באיזו קדחת קניות וסמים מטורפת אני אהיה, זה לא יעלים את זה.

אני מעמידה פנים שאני בסדר.

מדברת עם אנשים שגורמים לי להרגיש בסדר, אפילו לקצת זמן. מאיה וליאור, תום ובתי ויעל ורות ואביטל וחגית.

יוצאת בחמישי בערב הקדוש במקום למסיבה שלי - למסיבה של לירון, עם שוקי וקרן ואור, מתן, עמית, גילי ואפילו ידין. כל האנשים שלי,

וזה אחרי שכל הבוקר עישנתי עם אילונה רק כי חשבתי שהיא היחידה שתבין את המצב שאני בו.

אני מתרחקת מכם, מכן- אבל תמונה אחת בפייסבוק שווה אלף מילים ואלף דקירות כאב, אלף חרטות קטנות.

מה גם שיש עשרות תמונות, עשרות תגובות, עשרות סטטוסים.

הלוואי ויכולתי להיות סתם שמחה בשבילכן, או מאושרת שחברים שלי בסדר,

או פשוט נורמלית וליצור קשר פעם ב.

אבל זה לא ככה, זה לא ככה וזה מכאיב לי שאתן כן, שאתן בסדר.

אני נופלת פה לקרשים והאנשים שהיו אמורים לאסוף אותי ולהציל אותי הם האנשים שמפילים אותי.

אתן מכאיבות לי, ושוב יש לי את בחילות הערב האלו,

ולצערי הרב היום מתברר שזו גם בחילת בוקר.

אני חושבת שכל בוקר אני קמה מבואסת אבל מצליחה להעלים את זה בזכות עבודה קשה, טחינת משמרות והרבה סמים. אני חושבת שכל לילה הדיכאון שלי חוזר, ומעט אחרי שאני מתעוררת הוא עדיין נמשך מהחלומות. מהסיוטים. רק כשאני זזה אני מצליחה להעלים.

בא לי שקט, קצת שלווה לנפש,

קצת לעשות עם עצמי משהו אחר.

אני לא יודעת איך אסע איתך להופעה של היהודים. אני רוצה הופעה, וחשבתי שיהיה טוב. זה אירוני נורא בעיניי שכשדיברנו על ההופעה לפני חודש את לא היית בטוחה שאת רוצה, כי כאב לך לראות אותי או את סתיו, וכשהרגעתי אותך אמרתי לך שזה עוד המון זמן. בחודש אלפי רגשות יכולים להשתנות. איזה חרא שזה באמת מה שקרה, ואיך אני נוסעת איתך כל הדרך לשם באוטו לעזאזל.

על מה מדברים. איך שותקים.

היא אדם ממכר, i get it.

מאוד ממכר. הייתי שם. אבל כשמתרחקים, איה.