לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

פצעים ונשיקות


"ידעתי שאסתכל פעם על כל הרגעים שבכיתי ואצחק, אבל לא ידעתי שאסתכל על כל הרגעים שצחקתי ואבכה" -הבלוג שלי. כי כל אדם זקוק למקום שאליו יוכל ללכת ולצאת מדעתו בשלווה.
Avatarכינוי: 

בת: 32

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2013    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2013

סופרלנד.


2013 תהיה מהממת, בניחוח טומורולנד. ככה תיראה כל השנה שלי.

 

על הערב הנוכחי לא בא לי לחפור, יציא מיותרת ומשעממת בה נוכחתי שאני לבד וחזרתי הביתה.

אבל די, נו, כולה סילבסטר.

אף פעם, אף פעם לא היה לי מזל עם הערב הזה, אולי צריך ללמוד מזה משהו.

 

ככה זה מה שיש לה, תמיד אותו דבר, ככה זה מה שיש לה...

 


 

אז סופרלנד,

וסופ"ש,

זה כן היה מדהים.

נטול שינה, אבל מדהים. הוא נפתח במסיבה לפנים, רווית אלכוהול וצחוקים ולרקוד עד השמים. אחרי ריב קצר עם ההורים [בנוהל ><] יצאתי לשבת אצל מאיו.. הופעה של היהודים עם אורצ' והדר בשישי. מדהים, מדהים מדהים. אין לי מילים לתאר את התחושה הזאת של לצרוח את המילים בכל הכוח, וכל שיר רק עובר לך בראש "זה השיר שלי, זו השורה שלי". פאקינג כל שיר. אתה כבר לא יודע ממה להתרגש יותר.

זה לראות את טיטי מסתכלת לי בעיניים, לתפוס שזה באמת בי, לחייך קצת ולראות אותה מחייכת בהבנה בחזרה, לחייך עוד יותר- חיוך ענק- והיא מחזירה. זה להתאהב במקום, ליפול בשניה הזאת.

זה לשבת ולחפש את הפוסט על ההופעה הקודמת ולגלות את זה בו חשבתי שכבר לא נהיה בהופעה יחד יותר. זה להתרגש.

זה להתחבק, להחזיק ידיים, להיכרך, להרגיש הכי מאוחדים ביחד בעולם, והכל דרך מוזיקה.

זה לאהוב. זה מהמם.

וזה לקום בבוקר בשבת מוקדם מששיערת שמתאפשר, ולהתחרט שנולדת. זה לא לרצות להניע שריר אחד לכיוון יציאה מהמיטה. זה לפתוח את הבוקר בלחשוש צרוד של "אגי, אנחנו לא נוסעות איתם לסופרלנד היום". ואז זה להיזכר שיש "איתם", שבאמת אתה הטרמפ. זה לקום בכל זאת, להישפך מצחוק מסטולי כל הדרך, לשתות קפה ולצאת לדרך, לנהוג בעיניים טרוטות כשכל מה שמחזיק אותך ער זה הדיסק שמתנגן בפול ווליום. להיזכר בכמה מצחיק היה כשניסית להירדם בערב, ולא להיות בטוחה אם להתחרט שצחקת במקום לישון או לשמוח שנהנית.

זה מתקנים וצבע ירוק ואנשים טובים וכיף, זו הפנטזיה מיומולדת 17, זה כל מה שרצית שיהיה.

היה פשוט טוב. :)

 


ואז עוד איבר שלך נרדם,

כן, עוד איבר שלך נרדם

ואתה רוצה להזיז אותו אבל אתה לא יכול

כי כמה שהיא יפה כשהיא ישנה ככה.

 


 

התחלתי פסיכומטרי אתמול.

דיאגנוסטי שמורח את השכל, ולא נראה שיש יותר מידי בנות מעניינות בכיתה. רק אחת שמשכה לי את העין, אבל מוקדם מידי לדעת.

יהיה קשה, בעיקר יהיה קשה ללמוד לבד.

לא למדתי היום, רק ציירתי את בתי. קצת עשיתי לה עוול, כמה שהיא יפה וכמה יצאתי מפרופורציות.

בכל אופן מחר לומדים, ומפסיקים לראות פרנדס במקום לחיות.

 

זה מין פוסט כזה של כל מה שלא הספקתי לשחרר מהבטן עד עכשיו..


 

לפעמים אני חושבת שאולי כדאי שלא היה לי זיכרון כזה טוב.

אני זוכרת הכל, הכל הכל, ואולי זה מה שהופך את זה לכל כך קשה.

עכשיו למשל, אין לי כלום. ריק לי. אני ריקה. דרך מעניינת לפתוח שנה חדשה.

ואני חייבת להתמלא,

אבל כרגיל, כל מה שיש בי זה זיכרונות...

 

ובצורה מוזרה, דווקא את זה קשה לי לזכור. אני לא זוכרת את הטעם של אהבה על השפתיים, טעם של מישהו שטוב לך איתו. אני לא זוכרת את הפרפרים בבטן. לא זוכרת איך זה מרגיש, איך מריח האוויר כשאתה מחייך ככה. לא זוכרת. אני זוכרת ברציונל איך זה, אבל כל כך הרבה זמן לא היה לי כלום שאני כבר מפחדת שהתנוונתי ושהריקנות הזאת מותירה בי חורים. אני מפחדת שלא אדע איך להתנהג כשמשהו חדש ואמיתי יבוא.

הכל עמום כזה.

לפעמים אפילו הזיכרון שלי לא מספיק.

 


רק כשהיא צרחה ובכיתי הבנתי כמה נקשרתי אליה.

היא צרחה, מה זה צרחה, יללה ובכתה.

ואני, אני הייתה אמורה להחזיק לה את הראש, שלא תנשך את הוטרינר ושלא תתנגד. במקום זה התחלתי לבכות, לרעוד, דמעות של ממש זורמות על הפנים ואני מתקשה להשתלט על הנשימה. האסיסטנטית החליפה אותי ואני נותרתי לרעוד עם הגב אליהם, להתאמץ לסגור אוזניים לקול הבכי שלה.זה היה נורא,

ובעיקר היה נורא מפחיד לדעת כמה זה נוגע בי.

אני חושבת שכשבוני מתה הכל בי היה כל כך פעור ותמים, טהור, שהייתי רק רגש. לא ידעתי לנתח מחשבתית איך מנטרלים את זה, אז פשוט הרגשתי וכאבתי כל שבריר שניה. אני חושבת שאם ללולה יקרה משהו הכל בי יעצר, יחנק. אני לא ארגיש כלום. אני אבלום את עצמי כל כך חזק שאפילו לא אדע שאני מדדחיקה הכל. אצטער, בטח שאצטער. בטח גם אבכה. אבל זה לא יהיה אותו הדבר, זו לא תהיה אני, זה יהיה מה שנדרש לעשות.

זו לא תהיה אני שמתפרקת כי שוב אני מאבדת את כל מה שיש לי.

אני כבר לא נותנת לעצמי שיהיה לי כלום.

 

00:00,

שנה אזרחית מאושרת לכולנו.

נכתב על ידי , 1/1/2013 00:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




35,148
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למִיָאוּ. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מִיָאוּ. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)