הרגשתי שזה עולה על גדותיו ואני רק משתיקה יותר ויותר,
בעצם זה כבר השחיר לי בבטן ופשוט התיישב שם כי זה כבר ירד כל כך עמוק מתחת למודע שלי בשלב הזה.
הצלחתי ללמוד, לפתור קצת אלגברה, להכין לעצמי משהו לאכול. להתעסק ביומיום פשוט שאני צריכה. הוא סימס.
זה התחיל קטן, אמרתי שאפילו זמן להתקשר לבכות אין לי, ואז בעצם- יודע מה, יש. תכין את עצמך,
ומתקשרת,
והוא סופג הכל.
מבין הכל.
לאט, לאט, מנתח כל דבר ביסודיות, עובר איתי על הכל מההתחלה. נושם איתי דרך זה.
מהמם אותי.
שם כמו שלא יכולתי לצפות מאף אחד אחר להיות. שם כמו שנאי לא יכולה להתקשר למאיו ולספר לה הכל, כי היא כבר יודעת את כל זה, ובעצם אני גם יודעת כבר מה היא תגיד, ואף אחד מאלו לא עוזר לי. שם כמו שאתה צריך כשאתה מסמס למישהו באמצע הלילה, והוא לא שם. אף פעם לא שם, למה כבר ציפית בכלל.
ותום, הוא פשוט היה. בלי שביקשתי בכלל. כי הוא חבר.
דיברנו על הכל, פירקנו הכל לאט.
הכל. על כולם, כולן, וגם על מה שעושים בין לבין.
גם על המזלג הזה שאתה מרגיש שכל אחד מכל כיוון שלך מחזיק, וכולם מנסים למשוך קצת, כולם רוצים רק חתיכה,
ובעצם לא נשאר לך כבר כלום לעצמך. קרעו אותך.
גם על הטיטאניק, על הלעמוד בחדר מלא ולצרוח.
לא יודעת איך אתמודד בלעדיו היום בערב, לא יודעת איך אחזיק מעמד.
מקווה שיהיה טוב.
"..תשכחי מכולם, ופשוט שימי על עצמך כתר לרגע..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
