פצעים ונשיקות

היא כל כך יפה, זה צובט בלב שלך, אך בכאב עצום...

לא בטוחה מאיפה מתחילים את הפוסט הזה. אולי כי פתאום אני כבר לא מבינה לגמרי את הצורך שיש בי, ללכת ולכתוב הכל. ללכת ולספר את הכל לעצמי, לזכור שבאמת קרה. זה הרי משהו שלי פרטי. לא בטוחה למה אני כותבת אותו,

אבל הנה, עובדה שאני חייבת. רוטינה פנימית ארורה.

לא בטוחה מאיפה מתחילים את הפוסט הזה.

היא הייתה יפהפיה. כל כך יפה.

לא חשבתי שהיא יפה פעם. גם לא חשבתי שלא, אבל משהו בה נראה לי חד מידי, לא אני מידי.

מיום ליום, מפעם לפעם, משיחה לשיחה אני לומדת לדעת את תווי הפנים שלה ואת הצורה המושלמת בה כולם מתחברים אליה.

והעיניים הגדולות האלה, אלו שבוחנות אותי בלי בושה, מסתכלות בי וגורמות לי לשכוח שגם לי יש עיניים שהיא בוחנת. גורמות לי להרגיש כאילו היא מסתכלת ישר פנימה, ואין מחיצה שהיא אני.

העיניים החומות האלה. אבוי לי.

ישבנו כל כך קרוב, אפילו לא מרחק נגיעה- ישבנו ונגענו. הברך שלי בשלה, היד שלי עליה מידי פעם, היא כרוכה סביבי בפרצים אוהדים. השפתיים בקירוב של סנטימטרים. 

וזה לא הקשה עלי להתרכז, להיפך. התרכזתי רק בה. לא שמעתי את הטלפון שלי שמצלצל. לא היה לי אכפת שזו הסיגריה שלישית ברצף, אפילו לא עצרתי בין כיבוי להדלקה.

בכל פעם שהיא בהתה רחוק וחשבתי שנגמר, התברר שהיא רק חשבה על הנאמר יותר לעומק והעלתה נקודה חדשה בדיון.

דיברנו אל תך הלילה. דיברנו יותר משעה, אין לי מושג אם אפילו יותר מזה. זה היה מהמם.

היא הדהימה אותי, העוצמה בה היא קראה אותי, הידע שלה באופי שלי, ההיכרות הזו עם עצמי. התיאור המוחשי כל כך של מי שאני. השיתוף שלה על עצמה, חסרת גבולות.

כמו המפקד שלי, שראה בי צד שרק אנשים עם השקפה כמו שלו יכלו לראות. ככה היא ראתה אותי. והיא גרמה לי להרגיש שזה בסדר להרגיש עם זה בסדר.

ליגה אחרת, היא אמרה. עומק רגשי, בגרות כבר לא הייתה מילה. היא דיברה על להכיל אנשים. הברכה שלי היא גם הקללה שלי, 

היא חזרה באוזני על משפט שנראה שלא עוזב אותי בשבועות האחרונים.

ובהקשר שלנו, לא היה מקום לספק. ניתוק זה ניתוק, במילותיה שלה. ואני משאירה דברים סתומים, העיקר שאני מבינה.

"הלוואי ולא הייתי מכירה אותך דרך הבית הפתוח".

אני קצת מפחדת שהשיחה הזו עשתה את ההשפעה ההפוכה משקיוויתי לה. רציתי לסגור את זה. רציתי להוריד מהלב, לפרוק ולשכוח. להתקדם.

עכשיו אני עוד יותר מחוברת אליה, וכמו שהיא אמרה, זה רק מראה וממחיש לה עוד יותר עד כמה הקשר שלנו כן ומדהים. היא שמחה.

אני מפחדת.

להתאהב באמת יכול להיות כל כך קל עכשיו...

אני פשוט צריכה להפסיק לחשוב על זה.

לזכור את רעות. לזכור אנשים אחרים. להפסיק לחשוב.

לשכוח.

אם זה רק היה כל כך פשוט..