פצעים ונשיקות

כמו דובון קטוף אוזן, חסרה לי עין, נפרם לי תפר,

כמו בובת פרווה מהוהה ומדובללת שחצי מתוכה מרוקן ומפוזר בצורת קרעי צמר גפן מתחת למיטה.

אני ריקה, גמורה,

מצברים משומשים ואזל לי הדלק.

מכונית צעצוע שלא מתניעה טוב. אני עייפה, ולא נותרו בי עוד כוחות להמשיך לחתור ולצוף.

אני רוצה לצלול בשקט מתחת למים ולהקשיב לדממה, ללחץ שהם יוצרים לי על עור התוף. לפקוח עיניים בפנים ולא לראות כלום. עולם עכור-שקוף.

אני מרגישה כמו דובון שחסרה לו מחצית אוזנו,

תופרת עוד כפתור, מדביקה עוד תלבושת, צובעת את עצמי בשלל צבעי מלחמה, מתכוננת לקרב,

מבט משטמה לשפתון בטעם תות שמזכיר לי דברים שאולי רציתי לשכוח. בכל זאת שמה אותו, כי מה כבר יש. זה מה חייבים לעשות. לתפור עוד כפתור.

צבעים על הפנים ואת המערכה הזו כבר בעצם קיוויתי לנטוש מזמן.

אין, לא מסוגלת יותר.

נמאס לי.

אני משתעלת וכבר לא נותרו לי ריאות להשתעל. משתעלת וכואבים לי שרירים שלא ידעתי שקיימים לי בבטן, כאילו עוד מעט יקרעו.

גוררת את עצמי לקפה עם בנאדם שמקווה שיעשה לי טוב, כי עד עכשיו אני מנסה אחד אחד את כל החברים שלי ואף אחד לא מביא אותי לנחלה. אולי הוא יהיה קצת מרגוע.

אני רק נקרעת בין כל העולמות של כולם והולכת לאיבוד בעצמי.

ישבתי וקראתי כל השבת, קצת שקט לנפש, קצת להעמיד פנים ליום אחד שאין עולם, אבל משהו בזה היה לקוי וחסר, משהו לא נתן לזה להצליח ולעבוד.

אני רוצה restart.

להכל.

גילי, הגבוהה, בתי.

קיבלתי במתנה אזמל מליאורי. ייאי לי.