פצעים ונשיקות

קול נפץ מהדהד ואני נדרכת.

בין רגע הכל נמחק, כל מה שאומנתי אליו מתחיל לפעול בי בלי מחשבה בכלל. המחשבה שלי פנויה לדברים אחרים.

איפה החיילים. מי בעמדות. איזה כוחות יש לי ואיפה אני צריכה אותם עכשיו. כל מה שאומנתי להיות מפעם בי, ואני כבר לא בטוחה אם זה האדרנלין ששוטף אותי ככה או האילוף הפנימי הזה.

שרירים מתוחים, פותחת בריצה לכיוון הרספיה שלי. שולפת את הצרור שמשתלשל מהתובר, ורואה אותם מתחילים להגיח מהחורים שלהם אחד אחד, כמו עכברים. הילדים עפים, מעיפים את עצמם לכיווני, חלקם לא הספיקו לקשור את השרוכים של הנעליים הצבאיות. לא מדוגמים בשיט, אבל למי זה משנה כרגע.

מחלקת משקפות, ציוד, שיעיפו את עצמם על ווסטים כבר. פקודות לתוך מכשיר הקשר, צעקות, מחסניות נכנסות, הנה הרכב שלי מגיע.

אני שולחת אל הנהג שלי מבט מתנצל ומעלה אליו את קצין האבט"ש יחד עם עוד קומץ חיילים. שיפזר קודם אותם.

בחמ"ל קטסטרופה, אבל בשביל זה אני שם קודם, עוזרת להם לארגן תמונת מצב. הכל בידיים שלי, ואני נושמת לתוך זה, משחקת כמו בפאזל. אלו החיים שלי, זה מה שאני יודעת לעשות. מתגבשת דרך ואני כבר בחוץ שוב, עולה על האוטו.

אבק דרכים נכנס לי דרך החלון כשהנהג שלי טס כמו שאני בחיים לא מרשה לו לטוס. היד על היד שלו, שיוריד קצת את המהירות, כולנו קצת בלחץ אבל אסור לעשות שטויות. העיניים סורקות את כל מה שירוק בחוץ, כל כך חי וכל כך מבלבל,

היד קומצת בגעגוע את מה שירוק בפנים, את המדים והרצועה של הנשק שהתלכלכה בבוץ.

ירייה נוספת נשמעת ואני מתעוררת משרעפי, נשלפת חזרה,

בוהה בחלון כיתת הפסיכומטרי, תוהה איך המג"בניקים עכשיו בחוץ מטפלים בזה. אולי זה לא במרכז העיר אחרי הכל.

איפה אני ואיפה אני.