פצעים ונשיקות

כמו חוטי עכביש דקיקים ועדינים הם נטווים, כמעט שקופים וזוהרים בנגיעת קרן שמש.

האבק מצפה אותם כמו חול יבש או אבקת סוכר מפוזרת בנדיבות,

נשיפה אחת והאוויר מתמלא נוצצים.

הם בפינה, ערומים שם,

מחכים שאבוא ואתיר אותם מחבלי השינה, שאתבונן בהם אחד אחד, אחבק ואלטף,

ואכניס לתוך הקופסא שלי. הקופסא הזו בה אני אורזת הכל כרגע, את כל החיים שלי, את כל כולי.

מפנה את הבית הזה שכבר לעולם לא יהיה אני יותר.

הכל צבעוני ומקושט ויפה, עמום ומבליח מבעד לזיכרון המטושטש שלי,

צבעי פסטל רכים ובהירים. סוכריות צבעוניות בעיניים.

יש לכל זה ריח נושן שכזה, כמו כשאתה נכנס לחדר אפוף שינה ויש משהו טיפה דחוס ועומד באוויר.. אבל עם הדחיסות הזאת באה גם מתיקות שמסרבת להתנער, משהו חמים ונעים, מזמין שכזה. מכרבל.

מתרפקת,

מתרפקת,

קושרת בסרט וקוברת בעדנה.

לרגע נפרט בי מיתר.