"יוצא שאת תמיד שותקת, אבל בפנים זה בוער ונשרף הכל."
אתה עומד מול המראה בשירותים ומצחצח שיניים,
מסתכל בעיניים של ההוא ממול ומנסה להבין מי לעזאזל מחזיר לך מבט שם.
מבט חד, ישיר, המברשת בתנועה מונוטונית של היד. העיניים הכחולות ננעצות כמו פגיונות של קרח, לא מרפות,
עד שאתה נזכר במשהו מליל אמש והמבט מוסט לכיור בצורה לא רצונית.
רק לא להסתכל עכשיו.
מביך להסתכל לעצמך בעיניים. איזה דפוק זה?
מרים את עצמך שוב, יורק ושוטף,
מתייצב.
אני יודעת שלא רע לי. אני מרימה מבט ומשירה אותו בכל הכוח. לא רע לי.
וזו כן אני שם, אני מזהה את העייפות הזו מתחת לריסים, את העור שלא ישן טוב בלילה.
אבל זו לא אני,
הילדה שלא מדברת.
אני לא סובלת לשמור דברים בבטן. לא רגשות בכל אופן. זה מעכל אותך.
אז איך קרה שככה?
המברשת בחזרה לכלי ואני מסתובבת לעזוב את החדר. שתישאר ההיא במראה.
אני רוצה לנסוע לים. איכשהו אני תמיד רוצה לנסוע לים כשאני צריכה לשחרר.
אני לא זוכרת מתי באמת עשיתי את זה.
אני רוצה לנסוע ביום שלישי לתל אביב, לבד, אוזניות באוזניים וסופסוף השקט שאופף סביבי הוא חיובי ולא של שתיקה רועמת שכפיתי על עצמי.
אני רוצה לעשות את מה שגדליה אמר לי כשהסבים שלנו נפטרו באותו השבוע וביקרתי אותו בעמדה,
ללכת לים ולזרוק אבנים. פשוט להשליך את כל מה שיש בך לתוך המים, קצת כמו תשליך של יום כיפור בעצם.
אני רוצה להיות במקום אחר שהוא לא מרכז העיר,
מקום שלא נמאס לי לראות כבר.
חשבתי לקחת את הדר. אולי בכל זאת יהיה נחמד לארח קצת חברה. מישהו שלחלוטין שם אבל אני יכולה לשים במקום ניטרלי.
כל כך נעים עכשיו בחוץ.
מתישהו כל זה יגמר. וזה בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
