פצעים ונשיקות

הם הנפלאים מכל.

הם הרגעים בהם אני מסוגלת לחשוב קצת מעבר, לראות קצת מעבר. קצת צלול יותר.

אם משווים את זה לציטוט שלנו, אז אני קצת פחות infected וקצת יותר נושמת, את קצת פחות disease במובן המדבק והחיובי וקצת יותר במובן השלילי שמתרחקים ממנו.

ברגעים כאלו אני צריכה אותך פחות לוריד, ואפילו קצת פחות מסמפטת אותך. 

רואה אותך במין אור אחר, לא רלוונטי שכזה, מתעלם. מתנכר.

זה לא שאני שונאת, אל תביני לא נכון,

הרגעים האלו שונים לגמרי מהרגעים של השנאה.

מה שיפה ומיוחד ברגעים של הפחות אוהבת זה שאני פשוט סתם פחות אוהבת.

שאני מסוגלת לחשוב על עתיד אחר בשבילי עם מישהי אחרת שמשמחת אותי בצורה אחרת.

שאני מסוגלת לשקול לרגע לא לבוא ביום חמישי כדי לראות אותך, פשוט כי אולי יהיו לי חברים מעניינים יותר לראות.

זה מהרגעים שהאלו שנורא שונים ממה שהרגשת אך אתמול, כשכולם ישבו בחדר אחד ובנוהל הלב שלך ישב בחדר השני ורק רצית לרוץ ולחבק בכל שניה נתונה.

אבל זה לא ככה יום למחרת,

וזה בסדר, נדמה לי.

אני בסדר.

ככה אומרים.

הרגעים הכי יפים שלי.