פצעים ונשיקות

אמרו לי שאסור ללמוד יום לפני הפסיכומטרי. אמרו לי שצריך לנוח ולהנות ולצבור כוחות.

להירגע.

שבת בצהריים ואני יושבת בחדר בחוסר מעש. אובייסלי, הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו זה הפסיכו.

ואז עולה בי הדחף לצייר, הדחף הנפלא והנדיר הזה שאתה באמת מרגיש שאתה יכול להשקיע את עצמך כמה שעות במשהו מופלא ממך, נשגב ממך, להתרפק ולשכוח. לעבוד.

אז במקום להמשיך לראות סדרות זולות, חיטטתי קצת במגרות והוצאתי הכל. מכחולים שאחינעם קנתה לי ליומולדת. פאלטה. צבעי מים. עוד צבעים שסבתא נתנה לי בגיל 10 ומעולם לא השתמשתי בהם כי נראו לי יקרים מידי. צבעי עיפרון. ניירות. כוס מים. בלוק. עפרונות גרפיט.

זה מצחיק, רוב האנשים חושבים שהעפרונות האלו עשויים מעופרת. טוב, הם לא. גרפיט שונה בהרכב הכימי מעופרת. אף פעם לא הבנתי איך המיתוס הזה נוצר, אבל מה שאני כן יודעת זה שאני מכורה לתחושה הזו של הפירורים הרכים והזערוריים האלו שנמרחים על הנייר. היד שלי ששולטת באחיזה וכמות הלחיצה, היא שמניבה את התוצאה של קו שחור. קו עשוי מיליון גרגירים קטנים שיתפזרו לאן שאכוון אותם. מדהים.

וצבע, קשה לי לצייר בצבע.

בהיתי בדפים קצת. שוטטתי ועברתי על תמונות שאני נורא רוצה להיות מסוגלת להכיל. לצבוע. להקרים עור וגידים, להעלות באוב, להעלות על הנייר שלי.

תמונות שאין לי ולו טיפת אומץ להתחיל להתעסק בהן.

הכוחות נטשו אותי, לעמוד ולהתמודד עכשיו מול התוצאות. מול חוסר המכניקה של העיפרון בידי. מול חוסר היכולת הזה.

פשוט משותקת.

התחשק לי להתפרע, להוציא מתוכי משהו גדול, יפה, אמיתי. חי. לא עוד בובת שעווה בדמות ציור שחור לבן שלי, כזה שמתאמץ להיות היפר ריאליסטי אבל בעצם כבר לא מאתגר אותי בשום צורה כי אולי אני מתחילה לשפשף את הרמה המקסימלית שלי.

הפנים שלי.

נעמדתי מול המראה ובחנתי אותה. מה מפחיד אותי כל כך?

טבלתי קצה של עיפרון ירוק רך בכוס המים החד פעמית. שרטטתי קו ברור וחד הישר ממרכז האף שלי אל מתחת לעין. סיימתי בעיקול קטן.

עצרתי, בחנתי בעיון.

יצאתי מהחדר להביא מגבונים, שיהיו. חזרתי ונעלתי את הדלת.

.

שלוש שעות מאוחר יותר סיימתי, או לפחות, לא היה לי מה לעשות ואיך לעשות יותר.

כל הפנים שלי צבע.

כל הפנים.

לא בדיוק מה שתכננתי שיצא כשהתחלתי מתחת לעין, אבל ההנאה הייתה ברורה. שחרור. הבעה. משהו.

צבע.

ציירתי בצבע, והפכתי את עצמי לקנבס.

צילמתי המון, מלא תמונות, ואז מחקתי את הכל מפני ביסודיות עד שלא הותרתי זכר, מלבד אולי גוון קצת ורוד בזוית הגבה.

יצאתי מהחדר כאילו כלום, ואף אחד לא ידע מה עברתי שם כל אחר הצהריים.

אני חושבת על זה עכשיו, ללמוד את זה. להתעסק בזה.

לדעת ליצור מעצמי, לא לפחד.

אני חושבת שלקחתי את עצמי בשבת לכיוון שבכלל לא התכוונתי או כיוונתי להגיע אליו, אבל כנראה מתבהר לי שמאוד טבעי ונוח לי שם.

ואני מתחילה לחשוב על באמת ללמוד את זה. אומנות.

למחרת ניגשתי לפסיכומטרי.

היה מבחן, ואני מניחה שאני יכולה להגיד שטוב שהיה.

לא הלך משהו בכלל, אולי חוץ מהחיבור. אבל נקווה לטוב. העיקר שסיימתי, אלוהים.

יצאנו הערב, אכלנו ושתינו ועישנו כמו בהמות ופתאום תפסתי את עצמי באמצע וחשבתי שאלו החיים המושחתים. לאכול ולשתות כאילו אין מחר, להאביס את עצמך ולהתהולל, להתפטם עד אפס מקום, מלא תענוגות תועבה של אנשים ששורפים כסף על בילויי סרק, לחינם. זה החליא אותי קצת לתפוס אותנו ככה,

אבל חזרנו הביתה ועכשיו אני סופסוף כותבת. גם אם פורץ ממני מוזר,

כי אני לא מצליחה לכתוב כבר כמה חודשים.

אולי יכולת הכתיבה שלי קשורה לסקס.

(תלחצו עליהן והתמונות יגדלו).