נסענו לצפון, יצאנו באחת עשרה וחצי בלילה והגענו ב3-ומשהו לפנות בוקר.
לא ישנו הרבה, לא ישנו בכלל איזה שלושה ימים,
אבל הכל היה שווה כל רגע.
שמש כזו של קיץ, צהוב בלב,
דשא מתנודנד ברוח ושיער שמתבדר. תלתלים מזהיבים על רקע העצים,
מסתלסלים בורוד של קרן אור.
הכל נעים כל כך.
נרגילה על קו המים, הרגליים משכשכות, וויש לנו תותים עם וופלים למאנצ'. מה צריך אדם יותר מזה.
לא הספיק לי, לא הספיק לי,
לחלוטין לא מספיק לי. זה רק נטע בי טעם של עוד. אני חייבת לנסוע שוב, לקחת אוטו לאנשהו ועם היד זרוקה אל מחוץ לחלון פשוט לכוון את דרכי לאיזה שדה, נחל, משהו.
היינו חמש חברות ברכב שטוף שמש ושמחה, צוחקות ומצטלמות עם משקפי שמש כאילו אין מחר.
אני רואה את העולם דרך אינסטגרם, מצלמת עם העיניים, כותבת עם הריח של הזהוב הזה בלב. אני חושבת בפילטרים של צבע ואור ועונג.
אני חייבת להמשיך לצלם, להמשיך לטייל, להמשיך להירגע.
אני רוצה להירשם לבריכה שוב, להתחיל לצאת יותר באור היום וקצת פחות בלילה, לעשן פחות ולחיות בריא יותר. אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי כמו שהרגשתי אתמול ושלשום וכל הטיול הזה. אני רוצה לא רק להתכרבל באוטובוס עם קפוצ'ון בשעות לילה מאוחרות בדרך חזרה מקריית שמונה, אני רוצה להיות מסוגלת לעשות את זה שלוש פעמים בשבוע אם ארצה ואפילו קרוב לבית. רק להזיז את עצמי כבר.
זה עושה לי בריא, וטוב.
וזה היה קצר כל כך. כל הדרך safe and sound של מאיה איזקוביץ' באוזניים, כל הדרך. תוך כדי הליכה על חלוקי הנחל במסלול, תוך כדי הישענות על שמשת האוטובוס וצילומים חפוזים של נוף הכינרת, תוך כדי אריזה של ארוחת הבוקר ותוך כדי בהיה בעננים חולפים ומצילים מעלינו כשאנחנו שוכבות על הגב באחו ליד המים ודשא מתייבש בשיערנו. כל הזמן סייף אנד סאונד, לאורך כל הדרך.
בא לי שוב. :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
