פצעים ונשיקות

יצאתי לוידאו.

מהימים האלו שאתה חושב שכלום לא יקרה, מהערבים האלו שאתה לא רק שלא מצפה לכלום אלא בטוח שיהיה קצת יבש, שדווקא הערב יהיה מת כזה, כמו אז כשיצאתי חולה ובסוף התנשקתי עם מאור וגילי. מהערבים האלו שדווקא אותם תזכור מאוחר יותר, כי קרו בהם דברים שעקפו את הציפיות שלך ונכנסו לאיזה עולם הזוי של מהלעזאזלקרהפה.

יצאתי לוידאו.

יצאתי לוידאו עם סוודר כזה של "אין לי כח להשקיע היום", אלוהימישמור כמעט יצאתי בנעלי בית. הם פשוט לא התאימו לג'ינס*. מזל.

מצאתי את עצמי כמה שעות מאוחר יותר בתל אביב, מעשנת מחוץ לאוויטה עם תמרי ותום ומורן. וואט דה פאק. גם הבנים היו שם, בפנים, אבל זה אפילו לא היה רלוונטי. קומץ אנשים הולך לאיבוד סביב עצמו ברחובות בשתיים בבוקר. הלכנו לשפגאט, ובחזרה לאוויטה, ולגלידה, למוזס, לקפה לנדוור, בחזרה לגלידה. אולי עוד מקומות שהספקתי לשכוח.

אז גלידה בפרצוף ובתוך החזיה, נסיעה לים, שיחות אל תוך הלילה, לבבות בחול הקר והרטוב. אנשים שאני אוהבת.

חזרנו ב6 בבוקר, ואני על מינימום שעות שינה עכשיו אבל זה בסדר.

הכל יהיה בסדר..

"למה אני מתאהבת תמיד במה שאי אפשר. 
לבד על הגג, שבתות וחגים..."