פצעים ונשיקות

האחים שלי כאן, תשמע איך הם שרים 
הם מתים שאני ואתה כבר נשלים...

תסלחו לי בבקשה אם הערב לא אנסה לתפוס שישה מיליון.

כל שנה אני מנסה להכיל קצת מהזוועה הזו, רק מעט. לשמוע סיפור של אחד לפחות. לקרוא ספר. לראות סרט. לכתוב ולרעוד.

השנה לא.

השנה אני מנסה אולי לתפוס אחת. טיפה.

אחת שלא הכרתי מקרוב ובכל זאת מרעידה לי את הלב בכל פעם מחדש.

עברה שנה בדיוק, והיום הזה הפך להיות היום שלה.

זה נורא, הוא כבר לא של ששת המיליונים ועוד מי-יודע-כמה האנשים שנספו. הוא של ילדה אחת קטנה, יפה, שעוד מעט אהיה יותר מבוגרת ממנה.

ילדה אחת שמתה. 

היו כל כך הרבה כמוה. כל כך הרבה נטולות שם.. אבל ממש כמוה. זה לא הוגן. זה פשוט לא הוגן.

ולא, אני לא מצליחה באמת לתפוס. זהו רק בליל של רגשות מעורבבים הערב.

מה יש ביום הזה שגורם לכל העם שלי לכתוב, אלוהים יודע.

פתאום הכל לובש ציביון שונה. הפייסבוק. הרחוב. המחשבות.

הייתי בביקור בבסיס היום. היה טוב.

בדרך חזרה הורדתי את האוזניות ורק חשבתי עליה. על איך שבשנה שעברה חזרתי הביתה וקיבלתי את הסמס מהדר. איך שום דבר לא היה יותר אותו הדבר מאז.

השנה יום השואה התערבב לי עם יום הזיכרון ועם האזכרה ועם הביקור בבסיס.

אני לא בטוחה שזה יהיה שונה בשנים הבאות, וזה מפחיד אותי איך שפתאום הכל הופך להיות קרוב ונוגע.

תסלחו לי?