אני לא יודעת מה יש ביום הזה. אני לא יודעת מה יש ביום הזה. אני לא יודעת מה יש ביום הזה.
מחר קברים. הרבה הרבה קברים. שני בתי קברות, הר הרצל והר הזיתים, ועוד בית קברות לאנשים חיים אחד. בית קברות לגוויות מהלכות, זקנים שלא זוכרים איך קוראים להם או איך לאכול. זוועה.
הצפירה הזו דופקת לי את המוח, תמיד. מדהים איך אתה יכול להרגיש שפוי ונורמלי לרגע אחד, להתבדח ולצחוק על שטויות,
ורגע לאחר מכן כל הגוף צמרמורות וכל האבל שבלב מתגבש לדוק בעיניים.
אני כבר לא חיילת. היום אני ילדה גדולה.
בשנה שעברה היה לי המון להגיד, המון לחשוב. המון מדים.
השנה אני ריקה.
השנה לא חשבתי ללכת כרגיל להר הרצל ולחפש את בית הספר. השנה לא חשבתי בכלל.
אבל בנוהל, חולצה לבנה מחר. אולי לא אלך להר הרצל אחרי הכל. אולי לא אהיה מסוגלת לספוג את כל החיילים ששם ולהבין שאין לי מקום בעולם הזה יותר.
יש משהו בצבא שמושך אותי כל כך, שאני חושבת שלא אמצא את התחושה הזו בשום מקום אחר- התחושה הארצית הזו, זו שקשה לי לשים עליה את האצבע ולהסביר אבל קיימת שם רק כשאתה בתוך זה.
כשנסעתי לבסיס לפני שבוע היא הכתה בי פתאום באוטובוס. בהיתי בנוף ועברנו מול כמה גבעות ופתאום לרגע הרגשתי שוב איך זה לשבת עם החבר'ה בין סלעים עם ארוחת צהריים ממש מגעילה, לנסות לשבת ככה שהנשק לא יתחפר מידי בעפר אבל גם לא יפריע לך לאכול, לשאוף את אבק הדרכים, לפנטז על משפטים גדולים של חכמים ממך. להרגיש אחד מהם, לאהוב את האדמה שאתה דורך עליה, לחיות אותה לחלוטין דרך הרגליים. אחדות. אין את זה בשום צורה אחרת חוץ מצה"ל, והתברכתי שזכיתי לטעום מזה.
יש בצבא משהו שמושך אותי כל כך,
עד שהיום נהגתי הביתה וברקע התנגן עוד שיר-יום-זיכרוני על ילדים שמתו טרם עת, ילדים שישנים עם פרחים וכאלה,
ופתאום הבנתי כמה זה עצוב לחיות במדינה בה יש כל כך הרבה שירים שמתאימים ליום הזיכרון.
כל כך הרבה עד שמצליחים למלא פלייליסט שלם במשך יומיים.
ואם חשבתי שהמעבר ליום העצמאות הוא חד מידי בדרך כלל... איך נוסעים לברלין אחרי כל זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
