פצעים ונשיקות

מדהים אותי שלא כתבתי ארבעה ימים ואני מרגישה כאילו לא כתבתי נצח.

אני קצת רוצה לבכות פתאום, סביר שזה מעייפות,

אבל אני גם קצת חושבת שאולי זה קשור בזה שטוב לי, או שרע לי, או שרע לי שטוב לי ואני לא יודעת להתמודד עם זה. או שאני קצת לא יודעת מי אני פתאום ומה הרגש הרצוי כאן.

את מתכרבלת עמוק יותר בתוכי ואומרת שהגוף שלי מרגיש כמו בית,

ואני, מה אני מרגישה?

אני מנשקת אותך ונדמה לי שטוב לי. אפילו נדמה לי שאני בשלב הזה שאתה חושב שאתה אוהב אבל אתה עוד לא מוכן להגיד את זה בקול למרות שאני רוצה אלף פעם. זה כמעט בורח לי מהשפתיים ופעם אחר פעם אני אומרת לעצמי "עוד לא, עוד לא".

אני איתך וזה מרגיש שלם, כאילו הזמן יכול לעצור וזה יהיה בסדר. אבל לפעמים אני נזכרת בה, אפילו תוך כדי,

ומשהו שם מרגיש שלם יותר.

זו כאילו אהבה אבסולוטית שכזו. אני אוהבת את האדם שהיא, וחושבת שאם רק הייתי איתה העולם יכל להיגמר מצידי, אני את שלי עשיתי. להתחתן איתה ולהיות האמא של הילדים שלה ולאהוב אותה פור אבר אנד אוור, ככה זה מרגיש לי כבר עכשיו, למרות שאין לי מושג איך היא תרגיש כבת זוג ואיך היא מתפקדת בכל מצב אחר בחיים. אני פשוט יודעת שאני אוהבת את האדם שהיא, לחלוטין, ואהיה בסדר עם כל מה שיבוא ממנה. בגלל זה גם לא כואב לי לשמוע אותה מדברת על בנות אחרות. כי אני כל כך אוהבת שרוצה שיהיה לה רק טוב, ואם הטוב הזה הוא לא איתי אני מסוגלת להבין.

הרי גם לי יש את הטוב שלי.

יש לי את הטוב שלי, ואנחנו מחובקות על שפת הים בלילה והעולם עוצר, ויש את השיר הזה ברקע בנסיעה חזרה ואני מסתכלת בעיניים שלה ובחיוך שלה ויודעת שהיא אוהבת, ואני חושבת שגם אני, אני חושבת שאולי אני,

אבל אני לא יודעת את זה בודאות וההיא כל הזמן קיימת וטובה יותר וזה מעצבן אותי ובא לי לבכות.

ובא לי לבכות כי אולי אני דפוקה עד כדי כך, כי עובדה שעכשיו חשבתי על זה שאני מתגעגעת ללהרגיש קצת חרא, מתגעגעת לאפשרות להתמרמר על מר גורלך ועל זה שהחיים בזבל ועל איזו טרגדיה באמת עצומה ונוראית שקרתה לך,

כי כשאתה במערכת יחסים כזו ומאושר ויש לך עבודה ומשפחה וכל מה שאתה צריך בחיים, על מה כבר מותר ונותר לך לבכות?

וכן, אני דפוקה אם חסר לי הרוע הזה, הרעל. מזוכיסטית.

העניין הוא שאפילו לחתוך את עצמי אני לא יכולה כי היא תראה הכל, אין חלק בגוף שלי שנסתר ממנה. 

אני כולי שלה.

הצילו, הלכתי לאיבוד.

(הנה, אני יוצרת לעצמי את הרוע שלי. גאון קטן. זו בעצם מן הסתם קנוניה אחת גדולה של המוח שלי, פשוט כי אני לא יכולה בלי.)