פצעים ונשיקות

הרגע הזה שאת נכנסת הביתה וכל האוויר בורח לך מהריאות כי היא לא שם לקבל את פנייך.

כי המיטה שלה מיותמת, ריקה משמיכות, עומדת לפינוי ליד הדלת.

כי את נכנסת לחדר והיא לא נכנסת אחרייך. את עומדת להתיישב על השטיח לקבלת הפנים המסורתית שלכן, התלטפות של מינימום חמש דקות אחרי שלא היית בבית יומיים, קצת בכי נרגש, אבל היא לא שם לעזאזל.

הרגע הזה שאת נשארת בלי חמצן,

שהדמעות מאיימות לרוקן מתוכך כל נוזל אפשרי בגוף,

שההבנה מכה בך שהיא לא שם ולא תחזור ואת רק מתחילה לעכל שעוד תחטפי את המכה הזו כל כך הרבה פעמים בעתיד הקרוב. שתיקח לך שוב שנה להתגבר.

שלעולם לא תוכלי להבין, גם לא בעוד עשור מעכשיו,

איך העולם יכול להיות אכזרי ומתנקם כל כך. איך זה שההוא עם הפטיש יושב למעלה ומסתכל על כל הדפוקים, וכשמישהי סופסוף העיזה להרים את הראש ולחייך הוא מרסק לה אותו על הראש ומחזיר אותה למקומה הראוי, מושפלת, שתלמד.

לעולם לא תוכלי להבין למה דברים כאלה קורים. לא משנה כמה פילוסופיה תלמדי, לא תתפסי איך זה שאנחנו חיים בעולם בו טוב תמיד יירדף ברע. בו קסם תמיד, תמיד יבוא עם מחיר.

עולם שאומר, "היי, עדי חשבה שהיא הצליחה לא להיקשר לכלבה חדשה. היא חשבה שאם גם היא תמות זה לא יכאיב לה שוב כל כך. אז בואו נדרוס אותה ונשאיר אותה ככה יממה שלמה ואז נכרות לה את העיניים בניתוח ואחרי כל זה היא תצטרך לבחור להרדים אותה דרך הטלפון. לשמוע אותה בוכה. בואו נראה אם ככה זה יכאיב לה." what the hell.

זה הרגע הזה בו את יושבת בחדר והיא לא מתחת לכיסא שלך. אם תשלחי יד למטה לחפון את האוזניים האלו היא תיגע באוויר.

הרגע בו את מפחדת לאכול אי פעם כי ברור לך שלא תהיי מסוגלת להיכנס למטבח בלי שהיא תציק לך כמו חולת נפש.

מי שלא איבד כלב קרוב כל כך לעולם לא יבין איך זה מרגיש.

את ההרגשה שהיא לחלוטין הייתה התינוקת שלי, שכל זמן ההיכרות שלנו רק ניסיתי לגונן עליה, להציל אותה מחיילים שבועטים וממכוניות שדורסות, לרחוץ אותה כשהיא מסריחה (תמיד), לאהוב אותה כי היא מכוערת, לשים שעון מעורר ל5 בבוקר כדי לעשות לה טיפול נגד קרציות כי את יודעת שתצליחי לתפוס אותה לזה רק כשהיא מופתעת וישנה, לעטוף אותה בכל הבגדים שאת מוצאת בחדר כשקר לה בלילה, לתפור לה מעיל מהפליז שלי, להעיר אותה כשיש לה סיוטים כל הזמן ולהכניס אותה למיטה, לשבור לה את הלב כל פעם מחדש כשעזבתי את הבסיס לשלושה ימים ולזכות בו מחדש כשפשטתי את מדי הא', להגניב לה אוכל מהצלחת שלי, לצאת איתה שמונה פעמים בלילה כי היא משלשלת ללא התחשבות במינימום שעות השינה שלך, לנסות לטפל ולהרגיע את מצוקות ההתעללויות שעברה, את חרדות הנטישה המוגזמות, לדעת שאת הדבר שהיא סומכת עליו ביקום הזה,

ואז להרוג אותה כי לא הצלחת להציל אותה מספיק. כי וויתרת. כי העולם היה הכי מגעיל שאפשר ליצור קטן ואומלל כל כך. כי הוא פגע בה ברמה מכוערת, כאילו לא סבלה מספיק.

אני לא מבינה את זה.

נסיכה שלי, נולון, את חור שחור שנפער בבית הזה, ומה שלא אעשה.. הכל נמשך אליך. הריקנות של העדרך מוחשית. פתאום האוויר פה רווי בך, מכביד לנשימה. רובץ על הכתפיים ומועך את הבטן. ובעבר נשבעתי לעצמי שלעולם לא ארגיש שוב ככה. העולם צוחק עלינו.

אני מצטערת שלא הייתי שם. שאיכזבתי אותך.

והגרון שלי נסתם... אני מצטערת שלא הצלחתי להגיד לך שאני אוהבת אותך.

הרגע הזה שאת מפחדת לצאת מהחדר ולעמוד מול המציאות.