אני חושבת שכשאתה קטן אתה פשוט מרגיש הכל בעוצמה כי כל רגש או חוויה הם חדשים לך,
וככל שאתה צובר ניסיון עם הגיל דברים הופכים להיות מוכרים יותר, שכיחים יותר, חוויתיים פחות.
כלומר אתה מרגיש פחות ופחות עם הגיל.
אז עכשיו כשמישהו מת אני בוכה יום יומיים ונגמר. חוזרים לסדר היום, לשגרה הבלתי נלאית.
כשאני מתאהבת זה על אש קצת נמוכה יותר כל פעם מחדש,
כלומר כבר לא נסערת בטירוף ומאוהבת עד לשגעון, מרגישה עד כלות.
אני דהוייה יותר מיום ליום,
ומאחר שכל מה שהכרתי עד עכשיו היה חדש אז גם האמנתי לכל הסיפורים שהסבירו איך בדיוק זה מרגיש כשאוהבים או כשקורה טרגדיה.. הרי בכל סיפורי האגדות דיכאון הוא דיכאון ואהבה היא האפלי אבר אפטר עם סנדלי זכוכית ותפוחים.
האמנתי לכל הרגשות האלו, במיוחד כשהרגשתי אותם... וככל שהתנוונתי, ככל שהפסקתי להרגיש, כך הרגשתי מקולקלת יותר. כאילו משהו לא בסדר בזה שאני כבר לא מרגישה. כאילו מנגון ההגנה שלי נדפק יתר על המידה או כאילו משהו במוח ובתפיסה החברתית שלי השתבש.
פתאום אני חושבת על זה שאולי זה לגיטימי. פתאום עלתה בי האפשרות שאולי ככה זה לכולם, שאולי אלו בעצם החיים, שזו מטרתם מלכתחילה, שפשוט אף אחד לא סיפר לך שככה זה. שמפסיקים לאט לאט לחוות הכל בעוצמה חדה.
שלאט לאט שום דבר כבר לא נוגע, לא משנה. שכשאתה מתחתן זה לא כמו הפעם ההיא שהתאהבת לראשונה. שכשאתה יושב שבעה זה לא קורע אותך עד שבא לך לחתוך כל איבר בגופך לפיסות קטנטנות רק כדי לא להתקיים.
אולי ככה זה. אולי בגיל שמונים אתה כבר משומש מכדי לדמות נפשית לאדם צעיר.
אני לא יודעת. מפחיד אותי שאולי עד עכשיו האכילו אותנו בסרטים ובעשור הקרוב אגלה ששום דבר לא נכון ושהכל זמני וחולף.
מוזר לי מאוד לגדול.
אולי הכל הגיוני ומסתדר עם הגיל?
עריכה, 22:09:
ועוד הגיג קטן מעכשיו, הרהור תם,
אני כותבת פחות משמע הפסקתי לחשוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
