כבר כמה ימים שאני מנסה להתחיל פוסט בכותרת הזאת ולא מצליחה.
אין בי טיפת דחף כתיבה, אבל אני מרגישה שהזנחתי.
בכלל, הכל מרגיש לי שהזנחתי.
אני לא מטפחת את עצמי יותר כי העבודה גומרת אותי, אין לי כח לטפל בשיער שלי או בבגדים שלי או בכלל בכלום,
אני מסוגלת לצאת מהבית עם אסוף רטוב ופיג'מה. גם כי אני יודעת שמורן תקבל אותי גם ככה.
יש בזה משהו די נוראי.
אני חיה ממשמרת למשמרת, מלילה במיטה של מורן כששתינו חוזרות שחוטות מיום עמוס ורק נרדמות לבוקר במיטה שלה כשהיא כבר נסעה ללימודים ואני נועלת אחרי את הבית שלה ויוצאת למשמרת, מ"אומייגאד יש לי שתי דקות בבית לעצמי!" לפרק הבא של מצב האומה לדבר הבא שאני מנשנשת ל"הופס נרדמתי שו מאוחר מידי מכדי שיהיו לי שעות שינה נורמליות אבל מוקדם מכדי להצליח לנצל את היום הזה כראוי".
אני לא יודעת איך אעביר ככה חצי שנה.
יש לישש משמרות בשבוע, וביום החופש שיש לי אני ישנה כל היום או מנקה את החדר או עושה משהו שהוא לא באמת ניצול נחמד. רק יעיל, גם זה בקושי.
אני מרגישה כאילו מצטברת לי ערימה של דברים שאני צריכה לעשות, להספיק,
חברים שאני צריכה להספיק כי אחרת הקשר מתנתק או שאני סתם קולטת שאני ממש מתגעגעת כי לא דיברנו שבועיים,
בגדים שאני צריכה למיין כי כל מה שיש לי כח לעשות כשאני חוזרת הביתה זה לזרוק אותם על השידה,
משפחה שאני צריכה להספיק להיות איתה כי אחרת, וול, אני פשוט לא איתם.
וזה רק הדברים ההכרחיים. יש כל כך הרבה דברים קטנים שאני רוצה לעשות ואין לי את הזמן והאוויר לעשות.
ואיכשהו, עם כל זה, טוב לי.
אני אוהבת ונאהבת, אני מאושרת, יפה לי מספיק בלב כדי שלא אצליח לכתוב.
איך זה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
