פצעים ונשיקות

ואיך זה שבקושי היו לנו עשרים-וארבע שעות של מנוחה, את שואלת אותי, איך זה שהיו לנו פחות מ24 שעות בהן סוף סוף הכל היה בסדר וסיימנו עם הכל ויכולנו לנוח,

והנה פתאום את שוב קופצת, שוב מתזזת, שוב צריכה שהכל ישתנה, שוב. איך זה שהיו לנו 24 שעות שקט, ואיך זה שלא מספיק לי השקט הזה אני שואלת את עצמי. איך באמת. חודשים שאנחנו עמלות, ואז ויזה ואין שמחה אחריה, פשוט אין כי כמה שאנחנו מותשות ממנה, עייפות מכדי לבדוק שזה אפילו אמיתי. ולרגע נראה שאנחנו יכולות פשוט לחיות, פשוט להיות, אבל אז אני שוב על הבטריות שלי והופכת עולמות.

כאילו התמכרתי. כאילו אני לא יכולה לשבת על הקוצים שלי בשקט. חייבת לעבוד, חייבת לנשום משרד והמולה מסביבי ואנשים שנדמה שכמעט ויש תכלית ביום שלהם, שהם אפילו יגיעו לאנשהו אם ימשיכו ככה לרוץ. איך התמכרתי לגלגל העכברים הזה, וכמה אירונה יש בזה כשכל מה שתמיד רציתי היה להגיע למנוחה הזו בה צריך להפסיק רוץ.

ובמקום זה אני ממשיכה לתכנן איך הכל יהיה טוב יותר, כשכבר עכשיו זה אמור להיות הזמן של טוב יותר, עכשיו זה הזמן שבו החלומות יוצאים לפועל וזה בעצם כל מה שאני יודעת לעשות - להוציא הכל לפועל, כמה שיותר פועל, אבל מתי נחים ואוכלים את הפירות שקצרתי בשקט? מתי נגמר הקציר, מתי עוצרים, מתי מגיע הסתיו? גיל 24 לא יזוז אחורה ומי בכלל זוכר שזה הגיל שלי, לא פגשתי מספיק אנשים כדי לספר להם ולשכנע על הדרך גם את עצמי בזה.

מי בכלל זוכר.

לפעמים נראה כאילו כל מה שאני רוצה 
זה לחכות שמשהו יקרה, שמישהו יזיז אותנו 
זה דור שלם של אנשים שלא אכפת להם כמעט מכלום 
עם מי לישון, מתי לקום ואיפה הזהות שלנו? 

איך זה שאת לא מסוגלת פשוט להיות אנחנו, את שואלת, לקום בבוקר וללמוד ולבשל ולכבס ולעבוד ולהיות. איך זה. ואני לא יודעת לענות לך, אני רוצה, אני אומרת, אבל אני רוצה אחרת. אני רוצה להרוויח יציב, לחיות יציב, אני רוצה לא להרגיש תלויה בין שמיים וארץ ולהתחרפן בבית. אני רוצה לצאת. אני רוצה לנשום. אני רוצה לדבר עם אנשים. אני רוצה לחיות מחוץ לבועה הקטנה והממוחשבת שלי.

ודי. זה שובר לחיות ככה. אז אני רצה ולא עוצרת להסתכל אחורה, רצה לסאו פאולו, רצה לשגרירות, רצה לחיות אחרת, רוצה לחיות אחרת. 

גלגל.

ו24 שעות של שקט ביניהם.

לפעמים נראה כאילו כל מה שאני עושה 
זה לשבת בבתי קפה ולשחק את התפקיד שלנו. 

---

ומי בכלל עוד כותב פה לעזאזל. מאיפה זה בא?