פצעים ונשיקות

הנה סיפור קצרצר מאוד, וסתם כתבתי את זה כי אני במצברוח כזה... קקי:

היא לא יודעת מה קורה איתה.

היא אוהבת אותה, אבל היא שונאת אותה מהצד השני.

לפעמים היא איתה וטוב לה, ממש ממש טוב לה והיא מאושרת ומחייכת. ולפעמים, יש את הרגעים, שהיא שונאת אותה, פגועה ממנה כל כך, ובוכה מבפנים. ואז היא שואלת את עצמה- "למה, למה אני איתה בכלל? כמה שאני אוהבת אותה, ככה היא רק מכאיבה לי יותר כשהיא פוגעת בי. למה אני אוהבת אותה ולמה אני חברה שלה? אם אתרחק ממנה הכל יהיה יפה יותר מכל הבחינות. כן, זה יכאב. אבל זה ימנע הרבה מאוד כאבים שיבואו אם לא אפרד ממנה."

ואז לא נעים לה, כי היא מרגישה שהיא עושה עיניין גדול מכמה מילים פעוטות שהן החליפו ביניהן באותו יום. היא בסה"כ דיברה איתה קצת, ונפגעה ממשהו כל כך קטן, פרט חסר ערך, ואז היא מופתעת שכואב לה כל כך.

"אז היא לא התייחסה אליך היום כמו שרצית, מה קרה? נחרב העולם?" היא שואלת את עצמה. "כמובן שלא," היא מנסה לעודד את עצמה ולחזור לחייך במתיקות כשהיא נזכרת בה. אבל החיוך לא מושלם. יש בו מין עקמומיות כזאת, זיוף גדול. היא מרגישה כיאילו חור גדול ושחור מתפשט מבפנים ועוקר את החיוך. הוא מחליק ממנה, סתם חיוך מזוייף ולא קשור. "את חייבת להתרחק ממנה," היא אומרת לעצמה. "זה לא עושה לך טוב," היא מוסיפה. "היא ממילא כל הזמן אדישה כלפיך", חשבה בניסיון למצוא עוד סיבות ולתרץ לעצמה את התרחקותה ממנה. "היא לא מתעניינת בך. את יכולה לדבר איתה המון ולא יזיז לה. אז אולי תפסיקי לדבר איתה וזה..." צביטה בלב.

ואז היא רואה את חברתה, מדברת איתה, ושוב אוהבת אותה.

כל כך אוהבת, וכל כך כואבת.

אוף, קל להגיד לצאת מהפוזה. היום הייתי ממש מאושרת, וכל היום הייתי קפיצית, ואז התעצבנתי על כל מיני דברים שטותיים ולא חשובים, והכל נדפק. ועכשיו אני שוב עצבנית ומדוכאת, והתחכים שלי שוב פתוחים. פאק, הבטחתי לעצמי לצאת מהפוזה ולא לעשות כלום יותר, כי זה סתם לצומי וכזה. אבל זה כל כך קשה, כל כך לא צודק וכל כך נוראי.

בא לי לצרוח... נכון בשיר nymphetamine? אז אני עכשיו שמעתי אותו, ויש את הקטע בסוף שהוא צורח... אז חשבתי על הקליפ [היפה!] ו.. פשוט הרגשתי כיאילו הקירות סוגרים עלי... אוף, אני רוצה להיות מאושרת, אבל יש את הקטע הזה שאנלא יכולה להיות מאושרת לגמרי כי עוד יש לי כמה כתמים על הלב, ורק ברגע שהם ירדו אני אוכל להיות שלמה עם עצמי ולהיות מאושרת בלי ההפסקות עצב המייגעות האלה... אם לא היו לי את כל הקטעים הקטנים שאני צכה להתמודד איתם, היה לי אושר מוחלט, אושר נטו. כיאילו... אני מנסה להיות מאושרת, ואני מצליחה לקצת זמן. ואז חוזר להציק לי אחד מהכתמים הקטנים שרובצים עלי, וזה חוזר לבאס אותי.

אני פשוט צריכה לדבר עם כולם עד הסוף ולהשלים עם כל אחד ואחד מהאנשים שהיו לי איתם בעיות, להשלים סופית, בלי שום נושא שלא חרשנו בשחנ"ש. ואז אני ארגע.

אבל אוף, זה לעולם לא הולך לקרות.

הלוואי.

יונתן, בהצלחה. אוהבים אותך מאוד, אני ופצלש"י.