פצעים ונשיקות

קטע שאפחד לא יבין ולא אמור להבין [אז לא לנסות]... כתבתי את זה בשפה כמה שיותר סתומה,

 רק כדי לפרוק ולא שומדבר אחר:

הם ביחד, ואני ביחד אבל הביחד שלי כואב, בודד. הם בפסגה, ואני על הרצפה, אבל על הרצפה מחייכת. מחייכת אבל בוהה בהם ומתחננת להיות שם איתם...

או לפחות לקום מהרצפה ולמצוא את השינוי- לחשוף אותו- להתפרע עם זה עד הסוף, להשלים עם הגורל, להשלים עם זה שהם למעלה ואני לא אגיע אליהם... ובמקום זה... לשנות את המצב הקיים.

הייתי בבית חולים כדי לבקר מישו מהמשפחה, והיה כיף. באתי עם אחיותי ואבי היקר.

כשנכנסנו לבי"ח והגענו לחדר שלה, זה לא היה נורא כמו שחשבתי. סלדתי בהתחלה, אבל אח"כ אני ואחיותי הברזנו לחצי ביקור כדי לקנות לה קוראסון בקפיטריה למטה, וחזרנו עם קוראסון דיי מסכן ו3 כוסות ענקיות של אייס קפה, אייס הלל- אגוזים וחלב מוקצף לעצמנו.

בשלב מסויים כרגיל- כמו שאני תמיד תמיד תמיד עושה בחברת המשפחה שלי- נקרעתי מצחוק הסטרי, והכל בגלל הספה בחדר שלה. כי היא קבלה מין סוויטה, חדר ממש חביב עם טלוויזיה ושירותים ענקיים פרטיים. משו משעשע על השירותים- יש שם מין כפתור שכתוב pull 4 help ומחובר מין חוט ממש ארוך עם פעמון... אז צחקתי על זה שמעניין את מי זה מזעיק אם מישו טובע באסלה או משו.

וגם- חיברו לה ליד מין משו כזה- צינורית קבועה, כדי שלא יצטרכו לתקוע כל פעם מחדש את האינפוזיה. אז מסתבר שיש לה פשוט צינורית מהווריד ישר לאוויר הפתוח.. ושאלתי מה יקרה אם אני אנשוף לתוך זה- אז אבא אמר שזה יהרוג אותה. אז נבהלתי והצעתי לסתום לה את זה עם פלסטלינה, כי אני מקורית  XD

והייתה שם ספה עם ידית מוזרה שמכוונת את המשענת קדימה ואחורה. אז כצפוי התגלגלתי מצחוק, פשוט נפלתי על הרצפה- בשלב מסויים גם מעכתי את התיק שלי ונשמע מין " קראנץ' " כזה מבשר רעות, אבל אני רק פלטתי "הא הא! בטח שברתי משו!!!!" ונקרעתי שוב. אבא שלי אמר שזה כבר לא מצב כפית אלא מצב מצקת.

הוא ואחותי הגדולה צילמו בלי הפסקה, כאילו שזה איזה אירוע משפחית נדיר שראוי לזכור ולהנציח. בערך 100 תמונות של כל פוזה שלנו.

אח"כ יצאנו למסדרון ואחינועם התחילה לדבר על הסולו שלה בהופעה בחוג ריקוד, אז אני ורננה התחלנו לרקוד סלסה וריקודים קלאסיים סלוניים כאלה באמצע המסדרון של הבי"ח ליד המעליות. פשוט רקדנו וכולם עברו והסתכלו בתמיהה.

במעלית היה מין כיסא תקוע... אל תשאלו אותי למה.. אבל אולי זה היה כי נסענו במעלית מטען כי המשפחה שלי קרועה מידי כדי לקרוא מה כתוב על הדלת מעלית לפני שהיא נכנסת. באותה מידה גם יכולנו לסוע במעלית גופות או משו כזה בלי לשים לב.

אניווי, ישבתי על הכיסא ורננה באה וישבה עלי ואחינועם ישבה עליה ואבא שלי התחיל לצלם... ואז נפתחו הדלתות מעלית משני צידי המעלית, גם מאחורי וגם לפני, וכל הקומת קרקע בהו בנו ואני צרחתי שיקומו ממני- אבל הן ישבו והתגלגלו מצחוק... לבסוף יצאתי בסערה מהמעלית, והכרזתי שאני לא קשורה למשפחה המשוגעת שלי.

אבל אני אוהבת את המשפחה המשוגעת שלי. מה הייתי עושה בילעדיהם??

זה כמו כשששאלתי את אמא שלי אם מותר לי לעשות משו לעצמי- היא הרשתה ישר, בלי מהומות. ועכשיו, אני הולכת לעשות את זה. ולא לספר לאף אחד לפני זה. אז יש לי הפתעה.

ויש לי הפתעה. ואתם תקנאו. ואסתר- נאי לא ארחיב את הנחיר, רק כדי שתרגעי...

אוהבת את כולם....