פצעים ונשיקות

אוקע, אז הספר הזה מדהים.

הייתי אצל אסתר ואכלנו [זללנו, בסדר!] את הטראפלס שהיא הכינה, ואז היא נתנה לי את זה. הספר הזה גאוני.

אני לא הולכת לכתוב פה חצי מהעלילה, כמו שעשיתי ל"טאו של פו" אבל אני ממליצה בחום לכולם לקרוא.. לכל מי שיש לו בעיות מרגיזות של אובדן של משו שהיה לו, או ניסיון למצוא משו חדש.

בכל אופן... מי שכבר קרא את הספר ויביןן משו... שיהיה לו בכיף, ומי שלא- שלא יתחיל פתאום לתהות למה אני מדברת במושגים של גבינה [או עם חגית- סבון... חח].

בכל אופן, הגבינה שלי התיישנה. הייתי צכה לקלוט את זה מזמן, אבל לא הודתי בעובדה- הגבינה שלי כבר רקובה, ישנה ולא קיימת כמעט, לא אכילה ומהנה יותר.

מזמן הייתי צכה לעזוב את הגבינה הזאת ולחפש אחת אחרת, נורמלית, אבל לא עשיתי את זה כי הגבינה שלי הייתה לי חשובה מידי, ואהבתי אותה ולא רציתי לנטוש אותה.

הייתי צכה להיכנס למבוך ובלי לפחד לחפש לי גבינה בתחנת גבינה אחרת.

לא עשיתי את זה. עכשיו אני בודקת אופציות, מגששת אחרי גבינות חדשות, אבל עוד זוכרת בדיוק איפה מונחת הגבינה הישנה והרקובה שלי, ויודעת שהיא כנראה תישאר שם כך שאין חשש.

אבל אני עדיין אוהבת את הטעם של הגבינה הישנה.. לא משנה כמה היא נרקבה.. אהבתי את הטעם שהיה לה, אז.

חגית אומרת שזה היה כמו להחזיק סבון- כשלוחצים חזק מידי הוא מחליק. הבנתי את זה עוד קודם- רק שלא הודתי בזה ולא הגדרתי את זה ככה. חבל שטעיתי.

עכשיו, אני עוד מעט הולכת לשיעור תופים, ולפניו [או אחריו] אני אשלים את המשימה שלי, שעליה אני אוכל אולי לכתוב בפוסט הבא... למרות שחלקכם כבר שמעתם עליה.

אני מבטיחה לעדכן כשאני אחזור, משו יותר מושקע מהדבר העלוב שלפניכם.. כי אח שלי היה בבית ולא הספקתי להיות על המחשב ועכשיו הייתה בלחץ של זמן.

אוהבת את כולכם, [כן, את כולכם!]

נ.ב. אני רוצה לשכוח מ"דושי" ו"דוש" ולחזור להיות "דידי". אז אסתר כבר רגילה, אבל עכשיו תורכם...