פוסעת במסדרון, מרגישה כאילו אני מחפשת משהו. מציצה בדלתות, אבל אף אחת לא מושכת אותי בחוזקה להיכנס פנימה. יש קסם בדלתות, אבל הבחירה בין הכניסות קשה. ואז, לפתע, אני מגיעה לדלת אחת, שחורה בוהקת, עם רעש כבד עולה מבפנים.
הדלת נראית מעניינת. יותר מגניבה ממה שהספקתי כבר לראות.
אני פותחת אותה לאט, מציצה פנימה. רואה רק חושך. הלא נודע מפחיד מעט, אבל הוא נראה כל כך מעניין שאני חייבת להיכנס. ואני חייבת למצוא את החדר שבו אני רוצה להיות. נכנסת לאט, קצת חוששת- אבל מגלה התלהבות יתרה כשאני רואה שהחושך בעצם דיי מוצא חן בעיני.
מסתובבת בחדר, רואה דמויות בוהות בי בעיניים ריקות מהבעה, חלולות. ה'חברה' האלה נראים דיי מאיימים בקוליות שלהם.
לפתע נטקרת הדלת. ננעלת. משהו נכרך סביב ידי. חבל עדין- חוט דק.
החוט לא מפריע לי. לא לוחץ ולא מעיק.
ממשיכה להסתובב בחדר, מנסה הבין את פישרי התנהגותם של שותפי לחדר. מנסה לחקות אותם, להצטרף לשורותיהם, מתלהבת יותר ויותר. לפתע אחת מהדמויות בעלות העיניים הנבובות עוצרת אותי. בעיניים קרועות, טרופות, שפתיו החשוקות לוחשות לי בצרידות- "צאי מפה! מהר! לפני שיהיה מאוחר!" אבל אני חסרת חששות, לא מבינה, לא מפנימה, לא טורחת להקשיב. אני אומרת לו בקלות דעת- "אוהה, זה כלום, אני סתם נהנת להיות פה אבל לא יקרה לי כלום- אני מכירה את עצמי, אני סתם מתעניינת." לא מקשיבה להפצרותיו שנחלשות וגוועות.
ככל שאני שוהה שם יותר זמן, החושך מתעבה, הדמויות נראות חלשות ומטושטשות יותר ויותר והחוט על ידי מתעבה לחבל.
אני הולכת סחור סחור בחדר רוצה לראות עוד ועוד דברים מגניבים, עוד דברים להתנסות, ובגלל החושך- מועדת מעט, נופלת קלות וקמה. אחרי מספר נפילות שמתגברות, כואבות לי כבר הרגליים והחבל על ידיי התעבה כל כך שהוא מקשה עלי לקום. בלית ברירה אני נשארת על הרצפה.
ממשיכה לנסות להתקדם אבל מתקשה. החבל מתחזק יותר ויותר.
בזמן שאני בוחנת את המצב סביבי, אני מנסה לזחול לדלת, וכמעט חסרת אונים אני מגיעה. נמאס לי מהמצב בו שותפי היחידים לחדר הן רק דמויות כבולות ורפויות שרובצות סביבי.
כשאני מגיעה לדלת, אני מבקשת משומר הסף, "תן לי לצאת".
הוא מחייך ברשעת ואומר- "מהחדר הזה, אין יציאה".
"בבקשה!" אני אומרת בתחינה.
"נכנסת והצטרפת לקהילה הלא נכונה- אין ממנה חזרה. את כבולה פה. ורק את יכולה להתיר את אזיקייך עם המפתחות, לאחר שתמצאי אותם".
אני מתבוננת ורואה שהחבל באמת הפך לאזיקי פלדה כבדים.
מתחילה לחפש את המפתחות לאזיקים על הרצפה בזחילה. נשרטת בדרך כי חשוך ולא רואים כלום. מתעצבנת על עצמי, מקללת ומגדפת בשקט. כשאני פצועה דיי אני פונה לדמויות המעורפלות סביב. הן מציעות את עזרתן, אבל אני מרגישה שגם ככה קשה להן, והן יוכלו לעזור לי למצוא את המפתחות אך לא להתיר אותי. אני רואה אותן סביבי, מנסה להבין.
אני רואה שיש כאלה שמתייאשים בשלב מסויים, רובצים בפינה שקטה וגוועים בשקט. אפילו לא שמים לב שאולי האזיקים שלהם כבר התפוררו מיושן- פשוט חסרי כל תקווה לצאת מהחדר. גוועים בשקט, לבד.
יש כאלה שזועקים לעזרה,אבל חושך כל כך עבה שהזעקות בקופי מפלחות אותו,בקושי נשמעות. הם יחפשו את המתחות בזחילה- על גחונם- יפצעו כדי להגיע אליהם- אבל לא ייתיאשו.
ואני מבטיחה לעצמי, שלא אתייאש. אחזיק מעמד. אלחם.
הסיפור הזה מוקדש לכל מי שנמצא בתחילת דרכו כפוזר [מלשון פוזה, פוזה של פריק או משו], לכל מי שמתחיל להתנהג ככה, לכל מי שימצא עזרה ואזהרה בסיפור.
תגיבו אם קראתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
