פצעים ונשיקות

כרגע שומדבר לא ממש הולך חלק,וכל דבר שאני עושה נדפק.

או לפחות- לכל כיוון שאני מסתכלת- שומדבר לא מחייך אלי באמת, הכל מעוות ועקום.

אני מסתכלת על אנשים ולא מבינה מה גרם לי להיות איתם כשהיה לי קשה, פעם. פתאום נוח וטוב לי יותר להיות לבד, לחשוב רק לעצמי ולא לספר הכל בתקווה נואשת לצומי.

אז למה זה לא שובר אותי וגורם לי לרצות למות או משו? למה מה שהיה שובר אותי עד לפני כמה שבועות, כבר לא עושה לי דיכאון חולני ואובדני? למה אני באמת באמת אדישה לזה?

אה, אולי כי אני רואה את זה כתקופה חולפת.

אז כרגע זה ככה, אבל זה מצב זמני [כנראה].

זה יעבור.

אז המצב לא מזהיר... הוא עוד ישתנה.

 וגם אם לא מהר... אז מה?

____

ודרך אגב, הפסקתם להגיב לי.