אנה.
כל כך מושלמת.
עור חיוור, לבן לבן, כמעט כמו גיר, חלק ונקי. הלובן מודגש על ידי רעמת שיער ארוכה, חלקה, שחורה ורכה כמו ערפל שמתמוסס בין האצבעות.
הגוון הכחלחל שבוהק בהבזקים עם שינוי האור המשתקף בשיערה, תואם לעיניה הגדולות. עיניה החיוורות כמו עורה- אבל שלא כמו עורה, הן כחולות. עיניים בורקות ונוצצות, תכולות בהירות עם גוון שנהיה עמוק יותר קרוב לאישון. כחול ים- כחול שאפשר לטבוע בתוכו.
הכחול ים הזה מוקף בריסים צפופים, ארוכים ועבותים שמדגישים את צורת העין המיוחדת. הריסים שממסגרים את עיניה בשחור המבליט אותן.
אפה קטן, סולד ומנומש קלות נח על לחיים רעננות.
מתחת לאף נח הפה האדום מדם, השפתיים הפשוקות בחושניות מה- השפתיים המלאות והרכות, שכל כך מזמינות ולו נשיכה קלה. הסנטר היורד מתחת לשפתיים מחודד קמעה, משווה לפניה נחישות וסערה, ועם זאת מעדן את הפרצוף עד מאוד.
העור הלבן מתוח על גוף צנום, דיי כחוש – גוף בעל צלעות בולטות, ועצמות המורגשות היטב דרך שכבת הבשר הדקה כל כך. שכבת בשר שבקושי נראית לעין- ממש כאילו העור הדקיק מתוח על העצמות עצמן.
ועם זאת, הבשר אינו חסר במקומות הנחוצים- החזה, למשל, שופע ואינו קטן כלל. הדבר משווה מראה לא פרופורציונאלי לגופה המושלם כל כך, אבל חוסר הפרופורציה מתאים לגוף הנערה העדין הזה, מיפה אותו.
זוג רגלים דקיקות ועם זאת שריריות, חזקות ובטוחות בעצמן נושאות את אנה קדימה, הלאה בחייה.
היא תמשיך ללכת, תתן לרוח הסתוית לבדר את שיערה אל תוך פרצופה ועיניה, תנופף בעוז בבגדי הנערה עד שתחוש כאילו אינם אלא בדים הקשורים לגופה.
שלמות.
"והיא הייתה - יפה קצת משונה, וגם הכוכבים דולקים על אש קטנה..."
כמה כאב, זיכרונות, נוסטלגיה- כמה מחשבות כרוכות בשיר הקטן הזה.
זה השיר- זה השיר ששרנו בטיול אופק, הטיול השנתי האחרון שאזכה להיות בו של אופק. זה השיר שכולם שרו באוטובוס, חמשושים ויודניקים כאחד.
זה השיר שהתנגן שוב ושוב בראש, ובשפתיים של כולם, באותו ערב כשהלב המרוסק והרצוץ שלי שכב שם מתחת לתילי אפר המדורה העשנה.
זה השיר שהכאיב לי כל כך בכל פעם שנזכרתי בו אחרי אותו ערב. זה השיר שכשאני שומעת אותו אני נזכרת ומרגישה כאילו נשאבתי שוב לאותה סיטואציה- ריח אנשים מלוכלכים ומדורה חרוכה עולה בי, תמונה של פרצוף יקר לי וכה מכאיב צפה בראשי- והמילה "זונה" בוערת באבנים קטנות בתוך חריטה על שביל העפר שאיבק את כולנו. וההרגשה של הבחילה שצפה וחונקת בגרון, לא נותנת מנוס.
כמה כאב בשיר אחד. כמה רצון לבכות.
אני הולכת למצוא את השיר הזה, וכשאני אמצא אותו אני לא ארפה עד שאתרגל לשמוע אותו בלי להעלות זיכרונות בראש.
כי אני אוהבת את השיר הזה.
אני חייבת להפסקי לקשר שירים למקרים... זה כמו עם השיר "לנצח אחי, אזכור אותך תמיד, ונפגש בסוף – אתה יודע..." שתמיד מזכיר לי את בוני ועושה לי לבכות.
למרות שאני מניחה שתמיד מקשרים שירים למיקרים שזכור שבהם שמענו את השיר... כמו לדוגמא- מישו ייעץ לי פעם, שכשאני אזדיין לי בפעם הראשונה [סילחו על הגסות המחריבה את הפוסט היפה!] כדאי לי מאוד לשים ברקע שיר שאני נורא אוהבת ואז יעעשה לי טוב להיזכר בו.
אבל למה שיר אחד קטן יכול להכאיב כל כך?