הנה לכם עוד פוסט חסר משמעות, שנכתב רק כי עלה בי הדחף לכתוב ולשמוע את קול המקלדת בשעה מאוחרת זו של הליל, והנני בודדה על המחשב, גלמודה כל כך.
ודי להיות פיוטית, באמת בא לי לכתוב.
אני מזהירה מראש שאין לי מושג ירוק מה הולך להיות כתוב פה... יכול להיות שהכתיבה תזרום ותהפוך לפוסט רציני, מושקע ופרטני מאוד, ויכול להיות שהלהט ידעך מהר מאוד ואז זה באמת יהיה פוסט חסר משמעות, כצפוי.
הרגע הודיעו לי שאני מפורסמת בישרא, כי מישי מוזרה צילמה אותי במפגש [אותי ואת שילה] ופירסמה את זה עם עוד כמה תמונות אצלה. בקושי רואים אותי ואני מטושטשת, אבל אפשר להבין שזו אני. אולי אני אשים לינק....http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=35579
זה ממש מוזר כי דיברתי עם חצי מהאנשים בתמונות.
אוף, קשה לי לכתוב כי מטרידים אותי במסנ' כל מיני אנשים...
רציתי לספר קצת על החיים שלי. אבל אני מוצאת הרגע לנכון לא לעשות את זה... לאנשים שבאמת אכפת לא צריכים להתברר דברים דרך הבלוג. הם צריכים לדבר איתי.
מצד שני, אני מניחה שיש אנשים שהקשר שלהם איתי מתבסס על הבלוג בחופש.
אבל לא בא לי.
הרגע החלטתי שטראומות משפיעות. מקרים שבאמת זיעזעו אותי לא ישכחו ממני מהר, והם יגרמו לי לחשוב פעמיים על כל דבר שמזכיר אותם.
יואו המשפט הזה מהזה לא היה קשור.
אני לא יודעת אם אני מתמוטטת. מצד אחד אני בסדר... אני לא בוכה או משו, פחות לא הרגע. מצד שני.... טוב, זאת פשוט המציאות שאני חיה בה. המציאות ממוטטת. ואין לי מושג מאיפה, אבל אני שואבת כוחות להתמודד.
בולשיט. כשצועקים עלי או משו אני אפול, אני אלך לחדר לבכות. זה שעכשיו לא צעקו עלי פשוט אומר שנכון לעכשיו אני רגועה.
אולי מה שמחזיק אותי זה החברים?
אולי.
לא רע לי עם אמא עכשיו. כן, אני מניחה שפעם ראשונה אני כותבת את זה פה רישמית. ני מניחה שמי שקורא פה ומכיר אותי- מכיר אותי מספיק כדי לדעת את זה.
כאילו... אני יודעת שיהיה לה רע בעוד יומ-יומיים... הכל זמני עכשיו! אני חיה מדקה לדקה.... חיה את הרגע... נהנית רק מהרגע, פחות מתעמקת בזה שבעצם אני חיה את הרגע כבר כמה שבועות ופשוט ביזבזתי אותם לגמרי. זין על הכל.
אני אצטרך לתפקד הרבה יותר כשאמא שלי לא תהיהי במצב טוב.
כרגע אני מרשה לעצמי להתפרפר יותר.... היום אחרי הבי"ח כמעט הלכתי לחגית להנות ולנשום.... אבל חזרתי הביתה מאוחר מידי.
אני חיה בקטע של... לקום בבוקר, לעשות את החובות שלי ואז לחכות לראות מה יהיה ההמשך- אולי אני אפגש עם מישו כי תכננתי, או אולי תקפוץ עלי הזדמנות חדשה לפגוש מישו ואני אצא מהבית. אני יכולה להעביר יום שלם בלי לצאת מפה, רק אני והמחשב. ואז בערב נראה לי שאני מבקרת אצל אמא, וחוזרת שוב למחשב עד אמצע הלילה ותחילת הבוקר.
*שמתי לב [ואני בטוחה שגמאתם שמת לב, למי שעוד פה =\] שהפוסט הזה נכתב פשוט כי בא לי לכתוב, הוא לא מוביל לשומקום והייתי יכולה למחוק אותו אחרי שיעבור לי דחף הכתיבה... אני פשוט לא אוהבת למחוק דברים שכתבתי, אני רוצה תיעוד של דברים שעוברים עלי. אז אתם מוזמנים לפרוש בנק' זו שוב.*
העולם שלי מצטצם מעט כרגע, אולי.
פה ושם לראות את שאולי, לדבר איתו [שאולי חמוד 
], לדבר המון עם חגית ולנסות להיפגש [פחות יוצא בימים האחרונים 
], לדבר עם אביטל כשיוצא ולתכנן פגישה לפני כל הקורסים והנסיעות.. מה שגורם לי לחשוב שאם גם לחגית יש מד"א אז אני צכה להיפגש איתה דחוף יותר! לראות חברות ישנות, לשחק את המשחק כאילו כלום לא השתנה בי, כאילו אני אותה עדי רוז'ני שהן מכירות.... ואם הן מגלות משו חדש- לצחוק על זה... "אהה, כן, אני וחברה שלי שיחקנו אותה מצתרפתות באמצע הרחוב, וראיתן את זה... *מתגלגלת מצחוק* "... לאבד קשר עם אנשים שהקשר איתם לא הכרחי... ולצערי זה קורה גם עם אלה שכן הכרחי... בטח בסוף החופש אני אחזור לכיתה, ואתנהג כרגיל עם אלה שהקשר אבד לי איתן בחופש, כאילו לא עברו חודשיים.
יואו.
איזה בולשיט שרץ פה.
אני חסרת מנוחה. לא יודעת למה.
נשנה נושא?..
בא לי להיות מושלמת.... כמו שפעם חשבתי שאני..... אני נהנית, בחופש, לעמוד מול המראה, לחשוב הרבה ובסוף להגיד לעצמי "Adi, u r perfect" [תמייייד כשאני מדברת עם עצמי זה באנגלית. זה ממש עקום. אני חושבת בעיברית ומבטאת בראש את המחשבות במילים באנגלית. ^^]
אני נהנית לעשות את זה, כי כשאני לא רואה מספיק אנשים כדי לקחת מודלים לחיקוי וקנאה אני רואה את עצמי לבדי, וחושבת שזה נפלא.
אח"כ אני רואה אנשים מסביב, וקולטת שיש רזות ממני, עם עינים גדולות ויפות ממני, שיער יפה משלי, פרצוף יפה משלי, אפילו לוק של פוזה יפה משלי.
אולי לכן אני הולכת לטיים בכזאת התלהבות. כי אני מרגישה כל כך מוחנפת שם, וכל כך מאושרת.
מזכיר לי את הימים של פעם.
כל הזמן חברים וחברות שלי רצים לי בראש.... השיגרה היומיומית שלי הפכה להיות בלי אמא חוץ מהביקורים, את אבא אני רואה רק בערב למעט זמן [וגם אז לא ממש מדברים כמו שצריך], אחותי הגדולה רננה שוב רק בערב [ואני משדלת להתרחק ממנה, אולי בשלב מסויים היא תבין מה היא עשתה לי?], אחותי הקטנה אחינועם- אותה אני רואה יותר, והיא אכן מככבת אצלי יותר- היא מתבגרת ומתפתחת אז אני לוקחת חלק בשלב הזה שלה... ויהודה? האח הגדול שלי? פעם היה ביננו קשר ממש טוב. ועכשיו... כשהוא בצבא...לפעמים אני כמעט שוכחת שהוא קיים. רק כמעט. אבל אז הוא מתקשר.. ואומר "היי". ואני תוהה איזה מהחברים שלי זה, ואז אני חושבת שזה בעצם הוא. ואז אני מדברת איתו על המחשב ונותת להורים שלי את הטלפון.
אז אני חושבת על חברים שלי. וחברות. לא עוזבות [או עוזבים] לי את הראש לרגע.
אומרים שכשרע לך בבית יש לך את החברים. לא רע לי בבית. הבית שלי פשוט לא קיים. עכשיו הבית שלי הוא פשוט קליפה ריקה... פעם היא הכילה משפחה מסודרת, עם אבא אמא ו4 ילדים, ועכשיו.... מבוגרים [או מתבגרים] שיוצאים ונכנסים, מטפלים בבית ובבעיות של עצמם, והולכים לדרכם, כי יש להם עיניינים בחוץ, בעולם הגדול.
רק אני בבית רוב היום.
טוב נמאס לי קצת לחפור למרות שכיף לכתוב סתם לעצמי. אני מניחה שיהיו פה מקסימום 2 תגובות, אני לא מצפה אפילו לזה. זה סתם כי בא לי לברבר.
תהנו מהחופש אנשים.... מחר אני הולכת לסרט עם חברות מהבצפר הקודם, אח"כ לטיים. יש סיכוי זערורי שאביטל תבוא, ואז תישן אצלי. אבל אני לא מצפה לכלום. והטראומות משפיעות בקטע הזה, וחזק.
לילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
