זה מתחיל להשפיע.
אני יודעת שאת בטח לא תקראי את זה, וגם אם כן - מאוחר מידי. כי את כבר "לא קוראת בבלוגים כי זה מעצבן"... עלק... את עוד מגיבה לפעמים לאנשים.. חח
קיצר... אוף, אני מניחה שלא היה לך כזה כיף אצלי.... בבוקר- לא חשבתי שזה יקרה... חשבתי שנקום ב10... אבל כמו שאמרתי, זה מתחיל להשפיע. היא הייתה זקוקה לי, אז מצידי אני אמורה לטוס לשם בכל שעה שצריכים אותי שם.
ולא חשבתי שתאלצי ללכת וכזה.
בטח לא נראה אותך כמו שצריך עוד... נניח... חודש, חודש ומשו. בערך עד סוף החופש. חבל, היו לי תיכנונים שכל ה"ח'בורה" מפלך נצא לאיזה 3 ימים של טיולים.... משו כמו טיול שנתי,רק בלי מורים.
לא קשור.
קיצר... רק רציתי להקדיש לך את הפוסט הזה כי אני מצטערת.
ש...אולי לא נהנית, ואולי עיצבנתי אותך איכשו, ושכנראה לא נתראה כמו שצריך עוד החופש, ושאחרי שהתגעגעתי אליך כל כך זה מה שיצא.
אני כל כך כל כך מדוכדכת עכשיו. דווקא נחמד לי פה עם אמא, רואים friends באיכות נוראית ושותים קפה, אבל דיי סבבה פה. אבל הטקע הזה מעצבן אותי [זה עם הסליפ-אובר שדי נדפק לנו לדעתי]... אז אין לי כח לעשות כלום.. יש לי אפשרות ללכת למפגש-שהתבטל-רישמית-אבל-עוד-מתקיים של אופק, או מוקדם יותר- לקניון הראל עם לטינוס, מאיו, דפנה וזאק.
אבל אני כל כך מדוכדכת שאני רק רוצה להתחפר בבית מול קערת בננות מיובשות [חח... למי שלא יודע... ההתמכרות החדשה שלי] ולא לצאת משם.
אני מצטערת!!! 
אוהבתותך!!!!!! תהני במד"א עם חגית...
עידכון מהבית... [קניתי לי 3 עוגיות מדהימות במאפה נאמן בקניון של הדסה כדי לפצות את עצמי. זה היה טעים אבל עושה כאב בטן כי זה יותר מידי שוקולד לבן וכזה.]
כרגע אני במצב הזה, שאם אני מחליטה לוותר- אני יכולה להתפרק.
אני יכולה לבכות, ולרצות למות, ולקלקל יחסים עם חברות בדיוק כמו באמצע השנה, כשהגעתי לשיא השפל שלי.
אני יכולה להיות שבורה כמו אני לא יודעת מה, המצב מאפשר לי את זה.
אבל לאאא לאלאלאלאלא לא לא לא אני לא אתן לזה לקרות כי אני לא רוצה.
אני רוצה להיות מאושרת. דיכאון זה איכסה.
אם אני חושבת מחשבות אובדניות באוטובוס וכזה כמו פעם, אני עוצרת את עצמי באמצע...
"עדי, טיפשה, תפסיקי, את יכולה להרוס הכל ברגע אבל בשביל מה? את גם יכולה להסתכל מזווית אחרת.. הכל בכלל לא רע כמו שאת גורמת לזה להיראות.. כולה מה קורה איתך... את סתם נהיית מדופרסת ומדכאת את עצמך בכוח על כל שטות.. צאי מזה כבר.."
ואז אני עונה לעצמי....
"זה כי אני חזקה מבפנים? זה למה אני מסוגלת להגיד לעצמי את זה?"
"אולי. זה כל כך לא משנה. אולי את סתם מנסה ליצור לעצמך סכר שיחסום את זה... אבל עדי, זה לא העיניין. העיניין הוא ש.. זוכרת מהזה שמחת חיים??"
"i wish i had one".
"תסתמי".
אז אני סותמת.
אבל בכל זאת, הדחף לפעמים כל כך חזק להתקשר למישו.. למישי!... ולצעוק טלפון.. "אני לבד! בואו להציל אותי!!! אני כל כך לבד.... אני כל כך מצטערת... על הכל.. על עצמי בעיקר".... כי אני באמת לבד קצת. אין לי את אותה כמות אהבה כמו פעם.
נו, מילא, אם אני אעצור את עצמי אני אצליח לא להגיע לזה 
. מתישו הכל רק ישתפר.
נכון?
נכון.
אגב, רציתי להגיד לכם שאני רוצה שתשאלו אותי שאלות בתגובות... כמו השאלות של האמת ב"אמת וחובה"... זה כמו שאלון עצמי, רק שאתם רוצים את התשובות. זה יהיה מעניין אם תשתפו פעולה... תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
