שבת אצל חגית הייתה ממש כיפית... איכשו החדר שלה היה חם יותר משאר הבית ומרדים, אז כל פעם שנכנסנו התנמנמנו... ואז פשוט צנחנו ונירדמנו על המזרונים וישנו המון. אני שונאאאאת סושי, ועדין אכלתי את זה אצל חגית ואהבתי את זה... בטח כי מלאתי את זה ברוטב סויה..
.ואח"כ התחרפנו וטבלנו מלפפונים וגזרים ו... פופקורן... ברוטב סויה... זה היה כל כך מצחיק..
ובמוצ"ש פגשנו את אביעד ואכלנו איתו גלידה במקס ברנר. ה"סניקרס" שלהם טעים... [אני פרה... מווו... מו...]
ואז לקחתי אוטובוס הביתה....
עכשיו, הקטע שלי עם אוטובוסים הוא כזה: אני מסתדרת איתם. מסתדרת מצויין. אני לא אוהבת אותם, אני לא מפיקה תענוג שמימי מנסיעה במלבן גדול תמורת 2 וחצי ש"ח [נפלאות הכרטיסיה], ובכל זאת- אני לא מתלוננת הרבה יותר מידי.
אני מרגישה "בבית" באוטובוס. אני יודעת בדיוק איך הכל מתנהל- מה צריך לעשות, איך לעשות את זה, איזה סוגי אנשים, נהגים וסיטואציות עלולות לפגוש את דרכי באוטובוס, אני יודעת איך להתנהג ואפילו איזה פרצופים לנעוץ [או לא לנעוץ] באנשים. אני יודעת איזה אוטובוסים מגיעים לאיזה אזורים בעיר, או לא בעיר. אני אפילו מרגישה קצת כמו מדריכה כשאני לוקחת איתי חברה באוטובוס.
אבל אני תמיד חושבת באוטובוסים. מחשבות מהסוג המדכא.
אז היום... נו, כרגיל, אני והמוזיקה שלי זה שילוב מנצח כשצריך מחשבות אובדניות... אז החלטתי שאני פשוט צריכה "ניקוז". [אם עוד לא עשיתם את זה, עכשיו הגיע הזמן לתהות מה קורה עם עדי היום].
זתומרת... יש לי את הכאב שלי, ויש לי את הרגשות שלי, ויש לי את המחשבות והצרכים שלי. ואני פורקת אותם בבלוג עד כמה ששפתי הדלה וכתיבתי התמה תאפשר לי לעשות כן. אבל זה לא זה.
אני צריכה איזה משו.... מטלטל, מסעיר, מפתיע, עוצמתי להדהים, שינוי. כן, שינוי עוצמתי, דרסטי, שיהפוך ויטלטל וינער את החיים שלי, שמתחילים לתת לי תחושה של לחץ ודחיקה מכל הכיוונים.
משו שפשוט... ינקז את כל הכאב החוצה. ישטוף את הכל.
הנסיעה, לדוגמא, יכולה לתת לי אופציה כזאת. לברוח לי לאיזה שבועיים וחצי, לברוח מהחיים האלה, לא להיות אני רק לכמה ימים מעטים, לא להיות עם אותם חברים ואותה משפחה [כמעט] ואותם הרגלים ואפילו אוה ארץ רק לשבועיים וחצי. משו שישנה וירגיע קצת. כמו נשימה עמוקה לפני הנפילה בחזרה לתוך השיגרה.
אבל עוד כמה זמן הנסיעה? עוד 17 יום. וזה הרבה, כשצריכים את זה עכשיו ממש.
משו ש.. .אפילו ימשוך אלי צומי. כן, הרבה צומי, מצידי.
ניקוז של הכאב, פריקה מדהימה. משו מסעיר.
משו כמו לחתוך שוב, לדוגמא, עדי?
כהההה.... רק... רק שוב.. פעם אחת וזהו... פעם אחת קטנה.. לא קטנה.. רק אחד, ארוך ויפה ומבהיק לרוחב היד, משהו שינזול ויבלוט בעוצמתו המטריפה אל נגד עורי הלבן והנקי.. שכשייתיבש ויחל להגליד, אוכל להעביר עליו בעדינות את קצה אצבעי, לחוש בעוצמה, ולהגיד לעצמי "הו, זהו, עדי, הנה הסמל לפריקתך..." משהו שירגיע, ימוטט את כל שאר העולם, יזעזע, משו שהכאב יזרום דרכו.
אבל כל כך, כל כך, לא. לא בכל מובני המילה.
זה טיפשי, טיפשי וחסר היגיון להחריד.
היום שבו עדי רוז'ני תחתוך שוב יהיה יום איום ואסון רע מאוד לי ולחברים שלי. לפחות לאלה שאכפת להם ממני.... והשאר?.. נו, טוב, מה שהם לא יתעניינו בו לא יזיק להם.
זה פשוט שזה כל כך יחזיר אותי שוב לדיכאונות שלי, ומצב הרע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אני לא רוצה להיכנס לזה שוב אפילו.
כע, אני כל כך מרגישה עכשיו איזה דחף מטורף לזעזע....
להתפרץ בכזה פוסט, שאחריו כולם ילחששו להם - "ראיתם את הפוסט החדש של דושי? משהו קורה איתה..." או "תקשיב/י, משו עובר על עדי, וזה שוב רציני הפעם, ני חושב/ת שכדאי שתדבר/י איתה..." פוסט שכולם, אבל כולם, יקראו אותו ויכאבו איתו... משהו, משהו!
משהו שימשוך את העולם... שיזרוק אותי לרגע קט מחוץ למציאות הזאת... שבה הכל כאילו סדר.. או יותר גרוע- שבה הכל באמת בסדר... ופשוט צריך לחיות את זה..
כן, שאולי, אתה יכול לקרוא לזה ואפילו מומלץ לקרוא לזה ככה- זאת הזעקה לעזרה של עדי!!!! זה פוסט שזועק הצילו במלוא גרונו!!! צעקו את זה ברחובות ברוב פיות- הצילו אותי!!! טוב לכם?!?!
אם אנשים רק היו טורחים לראות... אלה שלא אכפת להם... דווקא האנשים הכי נכונים לא שמים לב...
אמא של חגית, לדוגמא, ראתה הכל בבהירות להפליא- "את יודעת עדי, שאת יכולה לבוא לפה חופשי... כל פעם שתצטרכי, את יודעת, קצת לנשום ולהשתחרר, את יכולה להגיע לכאן ואנחנו פה בשבילך אם את זקוקה לזה...." כן! תודה!! תודה תודה תודה! אני לא אפול עליכם למעמסה, אבל תודה שראיתם....
אני. כל. כך. פאקינג. שונאת. אוטובוסים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
"איך אמא שלך, עדי?"
"הו, היא בסדר. רק שהייתי צריכה לקום היום ולסוע אליה ב9 כדי להיות ליד המיטה שלה למקרה שהיא תתעורר ותרצה כוס מים, תם יודעים"...
"ומה, היא מרגישה טוב או רע עכשיו?"
*אממ, הלו, אני החברה שלכם! לא אמא שלי! מה איתי?!?!? מה עם- איך א-ת מרגישה עם זה, עדי? הא?? מה עם זה?!?!*
גרר. התלוננתי עכשיו על משו לא קשור שסתם עבר לי בראש. 
עכשיו כולן הולכות להן למד"א המזדיין, יהיה שם בטח די נורא ואני בחיים לא הייתי מעבירה את עצמי בזה מרצון-ללא-תשלום אבל שיהיה... ואפחת חשובה מספיק מהן לא הולכת בחיים לקורא את הפוסט המזויין הזה כי לא יהיה להן זמן לבזבז על זה... אווווף...
ואני הולכת להיות המון בבי"ח, קצת עם דרוריסטים / דרוריסטיות, ואנשים מהטיים.... דרוריסיות שמתקשרות אלי ועושות לי "היי עדי, זאת ניצן... זוכרת אותי?"... *אהה, לא, ניצן, אני לא זוכרת אותך אפילו שהיית איתי מכיתה ב' עד סוף ח' באותה כיתה והיית חברה כל כך קרובה שלי... למה שאני אזכור אותך?... מה לעזאזל?!?!?!?!?!?!*
ואני לא הולכת ממש לראות אף אחת מספיק נורמאלי עד שאני אחזור... וזה עוד הרבה זמן... אולי חודש...
אני תוהה, האם זאת תהיה פרידה של- סופסוף חופש מהבנאדם, או אולי - כשאני אחזור אנילא אפסיק לדבר על אמריקה או משו ואני פשוט אהפוך לבילתי נסבלת בקיצוניות, או אולי שאנשים כל כך יתגעגעו אלי עד שכשאני אחזור לא ירפו ממני [כן חגית, את תקבלי הרשי-קיס'ס]...?
אני רק מקווה שיזכרו אותי אחרי כל זה.
כל כך מזדהה. מתחברת.
http://www.youtube.com/watch?v=06d33K1ei6I&mode=related&search= [הקליפ עצמו לא קשור]
missing \ by evanescence:
Please, please forgive me,
But I won't be home again.
Maybe someday you'll look up,
And, barely conscious, you'll say to no one:
"Isn't something missing?"
You won't cry for my absence, I know -
You forgot me long ago.
Am I that unimportant...?
Am I so insignificant...?
Isn't something missing?
Isn't someone missing me?
[Chorus:]
Even though I'm the sacrifice,
You won't try for me, not now.
Though I'd die to know you love me,
I'm all alone.
Isn't someone missing me?
Please, please forgive me,
But I won't be home again.
I know what you do to yourself,
I breathe deep and cry out,
"Isn't something missing?
Isn't someone missing me?"
[Chorus]
And if I bleed, I'll bleed,
Knowing you don't care.
And if I sleep just to dream of you
I'll wake without you there,
Isn't something missing?
Isn't something...
[Chorus]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
