פצעים ונשיקות

אני לא כל כך יודעת ממה להתחיל.

אז אולי בואו נתחיל מזה שאני בארץ!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

וואו, הנחיתה היתה כל כך מוזרה, כי הארץ שלנו כל כך יבשה. הכל חום וצהוב ומכוסה אבק צהבהב של קיץ, בלי טיפת גשם ובלי צמחיית-חיקוי-יער-גשם-טרופי מדהימה.

אבל למה להקדים את המאוחר? קרה המון לפני הנחיתה חזרה.

באמת שאין לי מושג על מה לדבר קודם. אז אני חושבת שאני אעשה פוסט שמחולק לחלקים... חלק על הטיסה, ואז הפרדה לכל מיני חלקים אחרים שאם הייתי בארץ כנראה הייתי כותבת עליהם בשלושה שבועות שעברו.

אמריקה:

גדול.

גדול.

גדול.

ירוק.

מקסים.

טסנו. החוויה של הטיסה... איך אפשר לתאר? כל כך התרגשו עד שמעכנו אחת לשניה [אני ושלושת אחיותי] את כפות הידים עד שאחותי הקטנה בכתה מרוב כאב [אופסי... זאת הייתה רננה! לא אני!]...

אפילו שלא עברנו בדיוטי-פרי כי היינו עם דיילת מלווה.... היה כל כך לא מציאותי ומדהים.

ובתוך המטוס גם היהי מדהים. היו יותר מ250 סרטים... לא ישנתי בגרוש כל הטיסה...יותר מידי דברים לראות, בכל המובנים. פעם ראשונה בחו"ל זה משו לא נורמאלי, במיוחד באמריקה.

ואז... הטיול...

יהיה מיותר לתאר פה את כל מהלכי היום שלנו, אז אני אתמצת נקודות בקצרה ואז אדבר קצת על דברים שאהבתי \ לא אהבתי במיוחד:

מסלול-

יום 4: נחיתה בערב, נסיעה מניו ג'רסי לבית של מאירה [דודה שלי], פול [בעלה], ודני [הבן דוד המפונק והשמן אך הנסבל שלי]. הם גרים במדינת ניו יורק, במחזו westchester בעיר white plains. *נדהמת למשך כל השעה וחצי נסיעה מהירוק והצמחייה בניו יורק. בוהה בחלון, מצלמת כל דקה עוד ועוד קבוצות עצים.ממשיכה להדהם מזה שכל בית שם נראה כמו ארמון קטן... הכל כל כך יפה!!!!!!!!!*

יום 5: נסיעה לרובע קווינס של ניו יורק לקניות של אוכל בסופר כשר ומכולת ישראלית *מופתעת לשמוע את אייל גולן במכולת. מופתעת מהגודל של אמריקה*

יום 6: צפיה בסרטים שיצרה הקייטנה המשועממת של בן דוד שלי [שבדיוק הסתיימה]. קייטנה ליוצרי סרטים צעירים. משעמם תחת. אח"F טיול קצר בגן הפסלים של אמריקה, נוף יפיפה, המון סנאים!!!

שבת: ביה"כ בשכונה, מנוחה בבית, ולארח את sam, חבר של דני. סאם נחמד. מדבר ממש ממש מהר. נשמע בריטי. מסתכל עלי ממש מוזר. אבל היה סבבה.

ראשון: נסיעה למיסטיק שבקונטיקט ולאקווריום שבקונטיקט. הרבה יותר מידי תמונות, הרבה חוויות. פירוט אח"כ.

שני: ספינה לפסל החירות, ול-ellis island. אליס איילנד משעמם כמו אלא יודעת מה, פסל החירות יותר טוב. חם חם חם חם חם. הלחות באוויר מזעזעת... משש בלתי נסבל! בערב מופע קסמים במרכז מנהטן, מצחיק ברמות מטורפות, המון בדיחות גסות להחריד. מנהטן גדולה.... ואיכשו לא נקלט שאני שם, כל הזמן הרגשתי כאילו אני בתוך בועה ואני מסתכלת על תמונות של ניו יורק שראיתי בכל כך הרבה סרטים... זה פשוט לא נראה מציאותי.

שלישי: מוזיאון ההיסטוריה של הטבע [או משו כזה], פלנטריום מגניב, וכל מיני תצוגות שבהן הצלחנו להפיק בערך 250 תמונות. אגב תמונות, צילמנו 500 ביומיים! הפלנטריום היה א-ד-י-ר ..

רביעי: גן חיות ברובע bronx, עצום בגודלו ומרשים ויפיפה בתצוגות. פשוט לעצור את הנשימה. בערך גדול פי 50 [אחרי חישוב מדוקדק] מגן החיות התנכ"י שלנו. הידעתם שלדובי polar יש פרווה שהשערות שלה בעצם שקופות, והעור שמתחת לפרווה שחור, והדוב נראה בצבע לבן רק כי השמש משתקפת בתוך השערות ומחזירה את הצבע של הרקע הלבן שבו הדוב חי [או משו כזה]???

חמישי:.. אממ.. מה עשינו?... אה, כן- אני חושבת שאת ה- empire state building... וסיור בשדרה החמישית וטיולון בסנטרל פארק... ניו יורק בהתגלמותה, מרתק ומרשים בטירוף. אח"כ שופינג בtarget עם חברה של מאירה ואחייניתה, קרולין.

שישי: לא זוכרת!!!!! אם אני אזכר אני אעדכון אח"כ... אבל נדמה לי שגם קנית בכלבו target... יש שם הכל!!!!

שבת: סאם ובילי [קיצור של וויליאם, שזה מין עיוות של השם "זאב"], החברים של דני, באים איתנו לבריכה בדירה הקודמת של פול... היה שם ג'קוזי! היה כל כך שווה! שיחקנו במים פול עם בילי... הוא ממש מצחיק...

ראשון: נסיעה של 5 שעות לוושינגטון. עברנו במדינות ניו יורק, ניו ג'רסי, דלאוור, מרילנד, פנסילבניה. סיור לילי באנדרטאות וושינגטון המפורסמות. שינה במדינת ווירג'יניה. אפרופו שינה בווירג'ינה... המלון שלנו היה בשיפוצים! אז קיבלנו הנחה של איזה חצי מחיר על החדר כי הם לא הודיעו לנו שהוא משתפץ, ובסה"כ היה בסדר גמור, אבל בבוקר השני והאחרון שלנו שם העיר אותנו קול מקהלת מסורים -.-

שני: כפי שציינתי, התעוררות לקולות השיפוצים [אני מזדהה עם חגית!!!], נסיעה לביקור בבית הלבן ובמוזיאון התעופה והחלל.

שלישי: נסיעה לפנסיבניה, סיור במחוז האיימיש ושינה במלון שם. [ממש ממש ממש מגניב שם!].

רביעי: הרשי. הרשי הרשי הרשי hershy!!!!!!!! מה יותר חלומי מסיור במפעל שוקולד ענקי, ואח"כ מסתבר שכל העיירה שמקיפה את המפעל היא עיירת הרשי'ס?? המנורות רחוב שם בצורה של הרשי קיס'ס!!! ואח"כ... hershy's park. לונק פארק של הרשי. מדהים. והפארק מים שנפתח שם השנה זה הגן עדן המושלם עלי אדמות. מה גם שהיו 45 מעלות בחוץ... צלסיוס!!!! לאחר מכן חזרה לבית של מאירה ודני,ואני נשארתי באוטו ערה עד 2 בלילה [סוף הנסיעה, התחלנו ב10] כדי להשגיח שמאירה לא נרדמת על ההגה.

חמישי: מנוחה בבית, ולא זוכרת מה עוד.

שישי: קניות אחרונות.... המון המון המון המון המוןןןןןןן קניות!!!!!!!!! קנינו עוד מזוודה חדשה בגלל זה!!!

שבת בבית של דברה, חברה של מאירה מהבית כנסת.

ראשון: מופע מהמם של מלך האריות בברודווי. הייתי ברצינות חוזרת לאמריקה אך ורק כדי לראות את המופע הזה שוב. החיים לא ראיתי השקעה שכל כך הצליחה!!!!

שני: טיסה חזרה...

נשמע קצר, הא?

לא.

נסו אתם לסבול את רננה ומאירה ודני שלושה שבועות רצוף בכמעט אותו החדר. סיוט. אבל גם כל כך נהנתי...

שמתי לב להמון הבדלים...

כמו הנוף- אין שם בכלל הרים, רק עצים בגובה מעלף שחוסמים את שדה הראיה והופכים את הכול לטובע החורשות עד יפיפיות. וכל כך הרבה סנאים וארנבות מתרוצצים חופשי! אני ואחינועם עדיין צווחנו בהתרגשות וצלמנו מכל פוזה אפשרית כשראינו כאלה. שמתי לב גם להבדלים בין סנאי הפרוורים המטופחים לסנאים של רחובות ניו יורק, האלה המטונפים שנתלש להם הזנב...

או השפה- אני כל כך רגילה לקרוא תווית באנגלית, ואז פשוט לסובב את המוצר לצד השני ולקרוא את העיברית. זה לא היהי קיים.

או להיות תיירת- אני שונאת תיירים, שונאת. ועכשיו גיליתי כמה כיף זה להיות אחד. אפשר לדבר על כולם איך שרוצים ואפחד לא מבין! ומותר להתנהג כמו שבא לי...כי האמריקקים מצפים מישראלית כמוני להיות חזירה! כל כך כיף!

ואפילו האסלות- המים שם כל כך גבוהים כי האמריקקים דוחים... מתברר שהם אוהבים לבחון את מהשהם אכלו הארוחת הצהריים, אז הגביהו את המים אסלה עד מעבר לאמצע...

או מזג האוויר... החום הבילתי נסבל כמעט, הלחות האיומה שנשברת כל לילה מחדש בסופות רעמים וגשם חזק!

האוכל! הם אוכלים כל כך משמין.... יודעים למה הארטיק שלהם דיאטטי? [עלק דיאטטי, 100 קלוריות זה לא דיאט!] כי הוא זעיר! זה מה שהופך אותו לדיאט! הוא פיצפון! מה זה שווה? ולצערי האוכל הזה גם טעים כל כך...

התורות! זה חולני! אני רואה דלפק שניצב לידו בנאדם אחד... כל בנאדם שפוי היה ניגש לעמוד לידו, נכון? לא נכון! האמריקקים נותנים לו מירווח של איזה 10 מטר, אז התור בעל 5 האנשים משתרך כמה מאות מטרים מאחורי הדלפק... וכולם מתנהלים בנחת.. מי יכל לזהות שזה תור, כשרגילים לארץ?

הגודל.... יש שם הכל כמו בישראל, רק בענק. הכל עצום בגודלו. המרחקים של שעה נסיעה בין מקום למקום. ממש נדהמנו כשחזרנו לארף ותוך חצי שעה היינו בבית. לא האמנו.

מטריף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני מקווה להוסיף כמה תמונות בקרוב, מתוך הלמעלה מ2000 תמונות שצילמנו שם [כן, אנחנו ללא ספק הבנות של אבא שלנו!]. אולי אני גם אספר עוד אח"כ, כשיהיה לי כוח.

והנה לכמה נושאים אחרים שחשבתי עליהם מעט במשך הטיול....

אני אמורה לצאת מחוזקת אם אני עוברת משבר? מה שלא הורג מחשל?

רוב האנשים טוענים כך.

זה כל כך שגוי לדעתי. כל משבר רק סודק את ההגנה שלי, את הקליפה שלי- את הבועה שלי שמגוננת עלי מרעות העולם- סדקים עמוקים יותר ויותר.

מה שלא הורג משאיר צלקת.... וזה לא חישול. זה כאב שצריך לשאת באופן קבוע. אז אם לשאת את הצלות שלי למשך שארית חיי זה גבורה וחישול, אני מעדיפה להישאר פחדנית תמימה.

לדוגמא, איך לא, אני אתן את הדוגמא שלה.

עברתי משבר כשהיא מתה. האם יצאתי ממנו חזקה יותר רק כי הוא לא הרג אותי, רק כי עקפתי אותו? ממש ממש לא.

זה רק קשה לי יותר לחיות עכשיו.

בטיול כל כך נהנתי! אבל פה ושם... לדוגמא.... נכון במלך האריות, בסצנה שמופסה מת וסימבה זועק "אבא" כולם תמיד בוכים? אני אישית לא מכירה כל כך אנשים שהסצנה הזאת לא גרמה לעיניהם להתמלא דמעות... הרגישים יותר אפילו הזילו דמעה או שתים... וכשראינו את ההופעה בברודווי חשבתי שבטח לא יהיו לי דמעות, כי הדמות על הבמה זה לא כמו גור אריות קטן מצויר...

עכשיו, נאי מודה שההופעה הייתה מטריפה, אבל אני לא חושבת שזאת סיבה לפרוץ בבכי כשהסצנה מגיעה. אני יודעת שלא רק בגלל מה שהתרחש על הבמה. כשזה הגיע.. הצלקת שבי נצרבה... לראות את הילד הקטן ששיחק את סימבה רוכן מעל דמות האריה הגדולה בצבע שכל כך הזכיר את צבע הפרווה שלה, ובוכה "אבא, תתעורר... צריך ללכת... אתה חייב לקום!" גרם לעיניים שלי לא להיות אדומות ודומעות, אלא פשוט לשפוע דמעות זולגות, והנשימות שלי הפכו ליבבות קטועות כמו שתמיד קורה כשבוכים. מזל שהסתרתי את הפרצוף בקפוצ'ון שלי. אחרת אחותי הייתה מופתעת מעט. בכלל, כל פעם שאני רואה שמישו בוכה על מוות של מישו אחר, או על מישו כלשו שמת, אני כואבת שוב את הטרגדיה שעברתי. ואני לא מנסה להיות דרמתית.

ובאופן כללי... אני לא חושבת שהמשברים שאני עוברת מחזקים אותי. הם רק מפוררים אותי מבפנים. ושוב בחזרה לדוגמא שלה- אני לא מצליחה להתגבר. זה נהיה חולני. עזבו את הבכי וזה, אבל מישומה אני עדיין בטוחה שזה לא נגמר. אני מרגישה שהיא תחזור. אני לא מעכלת את זה... אני חולמת בלילות לפעמים שהיא חוזרת מהמתים והכל חוזר להיות מושלם. ואז אני מתעוררת ומבינה שמהחלום נפלתי לתוך סיוט,כי החיי שלה נגמרו ולא יחזור על עצמם, ולא משנה כמה אני אתכחש. ניסיתי להקשיב בסרט כשהם אמרו שמופסה עוד חי בתוך סימבה, אבל זה פשוט לא זה.

למה זה חייב להיות ככה?

למה משברים לא מחזקים, לעזאזל?!?!

אגב משברים שעברתי וכזה....

גיל 15.

וואו.

שאולי, מזלטוב ויומולדת שמח, אתה בן 15!!!!!!!!!!!!!

אבל חשבת אי פעם מה זה אומר?

עברו לך 14 שנים של ילדות. הן עברו והן בחיים, בחיים, לא יחזרו, במלוא מובן המשמעות. זהו. חיית את זה, מה שעשית והספקת- נעשה, ומה שפיספסת... בכל שאר חייך לא תוכל לחזור על זה.

אני מפחדת להגיע לגיל 15. אפילו שכל כך התבגרתי [אחרי כל המשברים של השנה ^^] ואיבדתי את מי שהייתי כשהייתי ילדה ממילא... בכל זאת, אמאלה.

זה כאילו... די, נגמר, מעכשיו אני אהיהי תקועה בעולם של מבוגרים יפי נפש מחורבנים, שנאלצים להעביר עוד 70 שנה בעולם ההזוי הזה.

אני ממש לא רוצה להגיע לזה. אני מבינה את אנאל, שאמרה שהיא רוצה להתאבד בגיל 24. מי רוצה לחיות בתור מבוגר לשארית חייו? חרא!

חבל שהספקתי לעבור ולהשתנות כל כך הרבה השנה. נאי כבר לא מזהה את ההשתקפות שלי במראה.

ילדה קטנה ותזזיתית, לבושה בטייטס וסוודר שאמא הלבישה אותה, ברעמת תלתלים חומה מקפצת, עם עור בהיר וחלק ועיניים ענקיות תכולות צלולות, הופכת לנערה שמנה מחוצ'קנת שעינייה כבר נעכרו ועורה נהרס מתקופת נעוריה, לבושה בבגדים מוזרים.

^^

ולנושא האחרון-

אנשים עם פלפל. ככה חגית קוראת לזה. חשבתי על זה קצת.

פעם חגית אמרה לי [פעם..פחח... השנה!] שהיא אוהבת אנשים עם פלפל. סתם הירהרתי בזה קצת... אני מבינה אותה. אנשים עם פלפל- אז היא לא ידעה להסביר למה היא התכוונה. אני ניסיתי להעביר את התחושה למילים. הפלפל של בנאדם זה הרוח שבוערת בו, שמדליקה אותו ונותת לו את הייחוד שלו... יש אנשים שגם להם יש רוח שמדליקה אותם,אחרת הם לא היו חיים וממש עושים דברים ועוברים חוויות מסוגים שונים בחייהם- אבל הם קצת כמו כולם- נסחפים בזרם של עוד אלפים כמוהם. מתנהגים כמו כול האנושות בסה"כ, לא נושאים ייחוד כלשהו. ואלה עם הפלפל, זה האלה שיש משהו מיוחד שבוער בתוכם ומייחד אותם מכל השאר. זה מישו שיהיה שונה משאר העולם. שלא ישעמם בחברתו. שתהיה לו סיבה פנימית לחיים או משו. כמו בטריה.

זה ההסבר הכי פלספני שהצלחתי לתת. אולי חגית לא הייתה מתארת את זה ככה. בעצם במחשבה שניה יש הרבה שלא אמרתי על הפלפל הזה. אפשר לפרש אותו בכל כך הרבה מובנים.

אבל העיקר שאני מסכימה איתה, לא?

*ציטוטיישן מחגית:  אלו לא אנשים שונים בצורה ענקית. פשוט יש להם משו קטן שגורם להם לבלוט קצת. חוש הומור שונה, הסתכלות שונה על דברים... יותר חריפה. לויודעת. מישו עם פלפל זה מישו קצת יותר תוסס, יותר בולט מאנשים אחרים... נכון לפלפל יש טעם חריף? וזה מוסיף טעם? טעם שונה ומוגדר? אז פשוט תדמייני את זה על החברה. יש מישו עם פלפל שיש לו טעם (במובן מטפורי חולת נפש!) שונה ומוגדר. אולי מתישו אצייר לך מישו שנראה לי כמו פלפל.*

יואו זה פוסט מהזה לא מוגדר... אני מקווה שהגעתם עד פה... אני אחזור כשאני אהיה ערנית יותר ואתקן את כל החירטוטים שבטח רשמתי פה...

ועד אז- cya!!!

נ.ב. אני בקצת ג'ט לג כנראה כי כואב לי הראש וטיפה בחילה ועייפות אז אל תצפו ממני לדלג אליכם או משו כזה על היומיים הראשונים... חחחחח

עידכנתי טיפה ואני מוסיפה לפה ממש טיפטיפונת תמונות שצילמתי בפלאפון שקיבלתי לשם והעברתי למחשב...:

הנה אני במטוס, שתי תמונות [אחת עם הכתף של רננה... אני ישבתי ליד החלון, רננה באמצע ואחינועם במעבר]-

[יש מצב שאת אחת התמונות לא רואים...]

זה צ'סטר [chester] הכלב של מאירה ודני ופול:

זאת תמונה שלי באקווריומים של מיסטיק, כשדני ואני השתעשענו בפלאפון דני צילם אותי:

הנה אני עם הסוכריה העצומה שקניתי במיסטיק:

הנה אני בשתי תמונות אחרונות שצילמתי בשדה תעופה לפני הטיסה...

זהו לבינתיים! מתישו יהיו עוד... בהביי!

 וחזרתי להתמכר לשיר הזה- http://www.youtube.com/watch?v=muJaDZA-_Bk