היא עומדת ברחוב, מה כולם מחפשים- היא לא יודעת.
אנשים מסתובבים סביבה, ממהרים לאיזה מקום לא נודע, אולי קניות, מן הסתם ספר לימוד או קלמד חדש, נו- מין קניות כאלה, אתם יודעים כבר למה, של סוף החופש.
היא מסתכלת- לכל איש יש לאן ללכת, אפילו שכבר כמעט נגמר הזמן הפנוי של כולם, והיא לא יודעת לאן היא יכולה ללכת.
אז היא לא הולכת.
היא עומדת במקום, ככה, עומדת לה באמצע הרחוב, שותקת, עוצמת עיניים ונושמת. נושמת את האוויר שנושב מעל צמרות העצים המועטים כל כך ברחוב שגם הם מגודרים, נושמת את ריח המדרכות ספוגות אפר הסיגריות והיריקות שנישא ברוח, נושמת את ריח המחקים והמחברות החדשות במדפים בחנויות, נושמת את סוף החופש.
ועצוב לה, שככה נגמר.
שככה כבר מתחילה לה שנה חדשה, והחופש שחמק לה מבין אצבעותיה נראה פתאום כתקופה כל כך קצרה, שבה לא הספיקה כמעט דבר.
סופרת את הדברים המועטים שהספיקה בכל זאת לעשות, ומתאכזבת קמעה.
מחר היא תקום לעוד יום חדש- היא תאכל שטויות ותקשיב למוזיקה שהיא אוהבת ותגלוש באינטרנט שבמחשב שיש לה בבית, ואולי תצא שוב לרחוב- איפה שכולם עוד מחפשים דבר מה- ותנשום שוב,
תנשום את סוף החופש.