אני כותבת פחות בזמן האחרון. וזה לא משבר כתיבה...
וזה לא שאני לא על ישרא, אני דווקא חורשת את המקום- הגעתי אפילו ללחיצה על "בלוג אקראי" בתקווה שאזדמן לאיזה בלוג שווה קריאה. אני כל כך גרה פה, שעוד מעט ערימות גרביים שלי יהיו מפוזרות ברחבי האתר.
פשוט אין לי על מה לכתוב. ותראו! אני מצליחה לכתוב פסקה על זה שאין לי על מה לכתוב! אדיר, לא?
אהה, וחוצמיזה אני מבריזה בשיטתיות מימי שישי בבצפר. אבל יש לי גבולות, זה רק לשביתה
. מעניין איך המורה למחשבת נראית, ועד כמה זה יפגע לי בביולוגיה. יום שישי פשוט לא עושה לי חשק לבצפר, עם כל הניקיונות בבית.
טוף, אנשים, תמשיכו להיכנס, ונקווה שעוד יהיה לי על מה לכתוב... כע, אולי אני אצליח להוציא גם פסקה על כמה שאתם נכנסים בלי שאני כותבת.
יש מצב שאני אוסיף פה מאוחר יותר עוד איזה קטע קצר למטה, רק בשביל הקטע, עם פס הפרדה. תחזרו לבדוק... חח
ובקעה לי הביצה!!!! זאת מהרשימות, שהייתה סגלגלה וכחלחלה??? יצא ממנה עטלף!!!
ידעתי שאני אחזור... עם עוד קטע...
רציתי להגיד שאני מפחדת.
החיים שלי מתקדמים ואני משתנה, ואני כל כך לא רוצה להגיע לגיל 70 ולהסתכל אחורה ולהתגעגע להכל,
להבין שנשארתי בלי כלום,
ריקה, זקנה,
כמו קליפה שסחטו ממנה את כל המיץ.
להסתכל אחורה ולהבין שחייתי חיים, כנראה מלאים,
ואפילו אם הם היו נהדרים-
להגיע לזקנה ולדעת שכלום לא מצפה יותר,
חוץ מהמוות.
שכל ימי נעורים עברו, שהתקופות היפות נגמרו כמו שנגמרו,
שמה שקרה קרה ומה שלא קרה- לעולם כבר לא יחזור ולא יקרה,
אני מפחדת להגיע לגיל שבו כשאסתכל קדימה אראה רק עוד שנתיים או שלוש.
ונכון, יש לי עוד איזה 70 שנה עד הרגעים האלה,
אבל ההתחלה שלהם היא בעצם כבר עכשיו-
עם כל רגע שעוברת אני שוכחת יותר...
אני מפחדת להגיע למצב שיהיה לי קשה להיזכר בילדות-
או יותר גרוע,
שאני פשוט לא אזכור.
זיכרונות שכבר עכשיו נשמטים ממני...
מכירים את זה שפתאום באמצע החיים קורה משהו שמזכיר אירוע מהעבר?
אז פעם זה לא היה קורה ככה, פעם פשוט זכרתי וידעתי הכל,
ועכשיו יש את הרגעים שבהם אני נזכרת במשהו שלא חשבתי עליו כבר כמה שנים טובות-
ואני לא רוצה להגיע לגיל שבו אני פשוט אאבד חלק מהמידע שיש בי עכשיו, כי אני אשכח אותו לנצח.
וגם אם כשאני אזדקן ימציאו תרופה שתאריך את החיים בעוד מאות שנים, אני גם לא רוצה שזה יגיע-
אני לא רוצה להסתכל אחורה ולראות כל כך הרבה,
עד שאני כבר אשכח מאיפה התחלתי.
לא רוצה.
ועכשיו יש לי את ההבנה המלאה של פיטר פן.
ובעצם, גם אם אני אשאר "ילדה ניצחית",
עדיין יעברו כל כך הרבה דברים בילדות הזאת, שאני אשכח את רובם בשלב מסויים...
ואני לא רוצה לפספס את מה שהחיים עוד יציעו לי...
ואין דרך לעצור את זה, אין שום דרך להשאיר את הכל טרי וחד כמו שהוא!
הצילו.