פצעים ונשיקות

דבר ראשון: יש פוסט יחסית חדש ממש מתחתי, הוא מושקע ושווה קריאה.

ורעידות האדמה-

זאת שהייתה בשישי בלילה- טוב אז ישנתי לי בתמימות, כשפתאום התעוררתי לקול שיקשוק החלונות וגיליתי שהמיטה וכל הבית רועדים לי מתחת לישבן. הייתי ממש בשוק, זאת רעדת האדמה הראשונה שאשכרה הרגשתי ולא רק שמעתי עליה בכיתה, ואחרי שהיא נגמרה הייתי בטוחה שאני עוד יכולה להרגיש מן רעם עמום בבטן האדמה שנמשך. נרדמתי ככה, כשאני מודעת להפליא לכח המשיכה.

בארוחת בוקר שבת העלתי את העובדה הזאת, תוהה אם לא רק חלמתי הכל, מטושטת מאירועי הלילה, כשלפתע אחותי הגדולה הנהנה ואמרה שגם היא הרגישה את זה ולא העלתה את הנושא כי הייתה בטוחה שחלמה את זה.

אפרופו אחותי, רעידת האדמה השניה שלי-

אז רבנו שוב, נוסח הריב שגרם לי לברוח מהבית בפעם הראשונה והאחרונה עד כה בחיי... זה היה דומה באירוניה מפחידה- הייתי על המיטה, קראתי, היא נעמדה מתחת לסורגי המיטה שלי [מיטת קומותיים, מה לעשות], והתחילה להתווכח איתי על משהו שהתפתח לריב מטומטם להפליא. הרעיון של הריב היה אבסודרי לחלוטין, והיא נתנה טיעונים כל כך מגוחכים, העלתה דברים לא קשורים וכרגיל ניסתה לגרום להכל להיראות כאילו אני אשמה. ואז היא אמרה שהיא לא מדברת איתי יותר לעולם, ויצאה.

אח"כ לא הרגשתי שאני מסוגת להמשיך לקרוא, יצאתי ושוטטתי [מישו זוכר איך מאייתים נכון את המילה? ] חסרת מנוחה בבית , כשיש לי כאילו בלון בחזה שמאיים להתפוצץ ואם הוא יחנוק אותי מעבר למה שהוא כבר חנק אני בטח אבכה.

התיישבתי מול מישטא, שמחה לחלוטין לראשונה שהוא אשכרה קיים, והוא ישן אז הרמתי אותו ונתתי לו להמשיך לישון לי על הבירכיים. אמא עברה לידי, ומאחר ואחותי הייתה מולנו בסלון היא מלמלה מעל ראשי "את פשוט אמורה לא לענות לה, היא אוהבת להתווכח סתם".

כל כך, כל כך רציתי ללכת לחדר שלה ולספר לה הכל ולהגיד לה שתגיד לרננה שלא עושים את זה, אבל ידעתי שכבר לפני איזה שנתיים רננה התלונה שאני גדולה מידי בשביל לערב את אמא ומאז הרגשתי שכדאי לי להפסיק את זה כי זה ילדותי ונותן לה עוד סיבות לרדת עלי.

אז הלכתי בכל זאת לחדר של אמא, ואמרתי לה "לפעמים זה קצת קשה פשוט להגיד לה להפסיק לדבר, בייחוד כשהיא מציבה לי אולטימטם כמו 'או הסוודר או שאני כבר לא מדברת איתך'".

אמא התחילה לדבר איתי על זה, ואז הרגשתי פחות אשמה כשסיפרתי לה על המצב.

ובכיתי קצת, כי הגוש בגרון והבלון בחזה פשוט חנקו אותי וכמעט התפוצצתי, וכל הפרצוף שלי האדים והתקשתי לדבר...

ידעתי שהיא תבין. היא אמרה שהיא מבינה אותי, ושגם לה קשה מאוד להתווכח עם רננה, והיא אמרה לי כמה דברים על רננה שאני לא בטוחה שאני רוצה לספר פה, אבל בקיצור היא הביעה תמיכה והזדהות מוחלטת והמון עצב על כך שהיא חסרת אונים ושום דבר שהיא תנסה לעשות לא יפתור את זה.

וזה היה יותר קל ככה, כשאני יודעת שיש לי תמיכה וגיבוי מלא מההורים בקטע הזה.

אחותי פשוט כל כך קשה לפעמים.

ולפעמים אני שונאת אותה, פשוט שונאת אותה על זה שאת גיל ההתבגרות שלה היא התחילה בגיל 17 ולא בגיל 14, שאת כל צרות הטיפשעשרה שצצות לה עכשיו היא מפילה על ההורים ועלי- כאילו שגם ככה אני לא בגיל הזה בעצמי.

גאד, איך אני שונאת אותה.

הלוואי שזה לא היה קורה ככה, כי אני לא רוצה לשנוא אותה.

אווווף.

אבל אין לי מצברוח כל כך רע עכשיו. המצברוח הע הספיק לעבור קצת.

האמת, הוא די בסדר. היא יכולה לקפוץ לי.

אני אלך להתקלח ואולי אני אגמור לה את המים החמים סתם לקטע, ואח"כ נראה איזה סרט ויהיה בסדר. אני גם רוצה לדבר עם אביטל בטלפון כי אמרתי לה שאני אדבר איתה במוצ"ש, וסתם.

שבוע טוב...