פצעים ונשיקות

בשקט בשקט חצי הזדמנות עברה, 

בשקט בשקט וזה לא קרה,

ישבנו בחדר עם עוד אנשים,

ישבנו רחוק אבל היינו קרובים

אף אחד משנינו לא יגיד

אף אחד משנינו לא יודה

אף אחד משנינו לא ילחש באוזן

אני רוצה, כמה שאני רוצה

בשקט בשקט יש משא ומתן על הרגש שלי,

ומה שקורה כשלא מסתכלים,

אם יש לי דמעה בזווית של העין,

זה לוקח לי זמן, לוקח לי זמן לנסות אז בינתיים

אף אחד משנינו לא יגיד, אף אחד משנינו לא יודה

אף אחד משנינו לא ילחש באוזן

אני רוצה כמה שאני רוצה

אף אחד משנינו לא יגיד, אף אחד משנינו לא יודה

אף אחד משנינו לא ילחש באוזן,

אני צריך רק קצת, אני צריך קצת זמן.

ואני כבר לא יכולה להכיל את זה יותר. המצב הזה נעשה קשה מרגע לרגע, ואם הוא ימשיך- ההתפוצצות תבוא מתישהו. אני לא יכולה להמשיך לסבול את הירידות והעליות האלה לנצח, אני לא יכולה!

אני כלואה בתוך זה!

אני רוצה חברה אחרת, סביב האחרת, רק לא להיות ולהתמודד עם אותם הדברים כל יום, להיחנק מהם, ושוב ושוב לטפל באותן בעיות ולבלות את רגעי האושר שלי באותם מקומות עם אותם אנשים.

אני רוצה שהמצב הזה לא היה קיים בכלל, אני רוצה שהכל היה אחרת, או שהייתה אפשרות לשינוי, אבל לכל כיוון שינוי שאני רוצה לחפש בו אפשרויות- אני לא מוצאת כלום, אני לא רואה איך יוצאים מהבוץ הזה.

ואם אני לא אצא מהר, אני אטבע. אני אשתגע, לכודה בראש של עצמי.

זה כאילו יש בתוכי שני אנשים. אחד מהם שלו יותר, הגון, רגוע, חלש ונעים, והשני מקשה על החים קצת יותר, כי יש לו יותר דרישות והתגוננות עצמית.

ואי אפשר לחיות ככה, כי שני היצורים האלה בתוך הראש שלי לא מפסיקים להיאבק, אני מתחרפנת כשהם הולכים לי מכות בתוך הראש. ובדר"כ החזק מהם מנצח, ואז אני מבואסת מזה.

 ואז אני הולכת ואומרת לה "את צריכה להירגע, תפסיקי להיאבק בעצמך כל הזמן". אני כזאת היפוקריטית בקטע הזה.

ואם זה לא מאניה דיפרסיה, אז אני סתם מתעבת את גיל ההתבגרות.

אני צריכה לשים לזה סוף.

אבל לא לאללאלאלאלאלא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מה עדיף?

אהבה כואבת, או שנאה פשוטה?

ואיך אפשר להתקרב, אבל באותו הזמן להישאר רחוקים? זה בר ביצוע בכלל?

אולי פשוט צריך לבתק את זה,

אבל בעדינות, לאט ובשקט בשקט,

 כדי שאף אחד משנינו לא יפגע בסוף.

כדי שלא תצא שוב דמעה בזווית של העין.

i wanna believe in heaven.

i do.

i want this world to be a dream, my dream, nothing more.

i wanna believe- that if ill wake up, ill get to a perfect world, to heaven. 

wish it was real.

מווווווו.

פיספסתי 155, ונמאס לי לבכות באוטובוסים אז השתתקתי מהקור.

אח"כ פגשתי את רם ואת שירה רייך על האוטובוס, והיה יותר נחמד.